שיטוטים – חביבה פדיה

שיר האהבה שכאן הוא שיר נטול רומנטיקה. האהבה נמצאת בתוכו כתאוות חיים, כתחושה של אור ואיננה עומדת בחזיתו. היא נרמזת משמו ומתנועת הפתיחה של הדוברת.

זהו שיר האהבה שמחפש את החיים כפי שהיו צריכים להיות בהבטחה הראשונית של קרן האור עם בוקר ופוגש את החיים כפי שהם. על כן הוא הופך לשיר מחאה. שיר מחאה עכשווי, המוחה על הכיעור והעוול מעשה ידי האדם. הדוברת הולכת "ברחובות שכורה הולכת, זבל וסיגריות קפה ושוקולד" והחתולים מתבוננים בה "עכורים מנזלת ודמעות". ברקע חזות הרחובות וערוות כיעורם עומדת האמת החברתית-כלכלית; חיינו אכן חכורים ונשלטים בידי אחרים. עצמת השיר בדיוק בקונקרטיות, בדיוק המופלא של נזלת ודמעות והממחטה המלוכלכת, הגדולה, הצהובה.
הכתיבה של חביבה פדיה רוויה בשִירַתִיות, אם אפשר לומר כך, במובן זה שאין בשיר סיפור אלא יש בו חוויה אל-זמנית, שמתארת זמן כאיזו כרונולוגיה מדומה, לכן הוא מאפשר כניסה לא רק מהפתיחה אלא ממקומות רבים לאורכו. בכל כניסה מתאפשרת חוויה של קריאת המציאות באווירה ובמצב הרוח של שעת קריאת השיר.
וכל זאת כנגינת סולו תחת חופת המשמעות ארוכת השנים של שיר האהבה הקדום מימי התנ"ך. של הצעירה המאוהבת שיוצאת לרחובות לשיטוטיה, לאחר אותו הלילה שבא אליה אהובה, או שלא בא ורק דמיינה את בואו, והיא נכספה ללחות שישים לה על פי המנעול. שיטוטיה ברחובות, אחוזת תשוקת האהבה הפרטית כל כך, מקבלת ממדים כלליים ומרובדים מהאלגוריה, שבין העם והאלוהות המיוחסת לשיר השירים. 
אך החזרה הביתה, מקבלת את הפרופורציות הנכונות מחדש, הפומפוזיות מתכווצת נוכח "הסיפורים המצחיקים שנקרו לי בדרכים העזובות". וכמובן, אין זה שיר על ייאוש. אלא שיר על מחזור התקווה והאי-ידיעה והספק והדריכות, כי בתוך החשכה, אנו ממששים מחדש, "לו שוב תקרע אותי עם שחר מכת הברק של החיים בקרן האור הראשונה המגששת"
שיר שמסתיים ללא נקודה והמשפט האחרון מחייב אותנו לשוב לתחילתו. לכן אני יכולה לחזור, כמו הדוברת, לכבות את האור ולשבת שכורה על שפת היום שאבד ולהביט אליו בספקנות אך ללא מורא ולָחָן האהבה הקדומה מלווה אותנו.

צילום: תימור פראג

חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009