אבשלום אבשלום – ויליאם פוקנר

פוקנר מכריח אותנו לשאול שאלות מדממות על דמות האדם ועל שורשי המוסר ומותיר מסתורין למה שאין לו פשר, לאותו פער בין מה שהבנו ובין מה שלא נבין לעולם, כי המלים אינן יכולות לספר הכול.

נאמר מראש כי קשיי הקריאה באבשלום אבשלום לויליאם פוקנר (1897-1962), אינם נובעים מכך שהוא כתוב באופן משמים. בספרו יש עלילה דרמטית ומלאת מתח פנימי, עונג גדול נגרם בעת חשיפתה. הקושי נובע לא רק בשל גובה השפה והמשפטים המורכבים אלא משום שהנושא, כלומר הגיבור המרכזי בסיפור המעשה בכל עמוד ועמוד איננו ברור מאליו, הנושא עצמו מתברר במאמצים אדירים.
לא כל יום אפשר לקרוא את אבשלום אבשלום, אבל כשסיימתי את קריאתו הרגשתי שזה אחד הספרים הנשגבים שקראתי מימי. עיקרו, הוא עיסוק במיתולוגיה האכזרית והטרגית שמעצבת את ההיסטוריה האמריקאית הופך אותו לרלוונטי לחיינו כאן ועכשיו ולמעורר מחשבה עמוקה. כשיורדים לחקר המסתורין של הדמויות ומניעיהן מתמלאים בתחושת התעלות. פוקנר מכריח אותנו לשאול שאלות מדממות על דמות האדם ועל שורשי המוסר ומותיר מסתורין למה שאין לו פשר, לאותו פער בין מה שהבנו ובין מה שלא נבין לעולם, כי המלים אינן יכולות לספר הכול.

בירור הנושא כפעולה מאומצת המופנית לקוראת, זאת עצם האסטרטגיה של פוקנר, ואין פה תעלול ספרותי גרידא אלא חלק אימננטי ממהותה של הספרות הזאת; הקושי בבירור הנושא הוא חלק מעצם בנייתו של המיתוס. מסופר שם על האיש תומס סטפן שברח מביתו בגיל 14, נישא לאישה בהאיטי, עזב את אותה אישה וחזר לאמריקה, למדינת מיסיסיפי ושם, בעיר ג'פרסון בנה את ביתו, כלומר פיקח על עבדים שחורים שבנו את ביתו ונשא אישה מבנות המקום. בן ובת נולדו לו מאשתו הזאת אך עברוֹ נכנס וחודר אל תוך חייו וגורם לצאצאיו לשאת בעוון חייו וחטאו, ובחירותיו.
פוקנר שואף להבין את המהות הכוללת של החברה האמריקאית, כלומר את טבעה ואופייה וסיבותיה של ארצות הברית של אמריקה בסוף המאה ה-19. ארצו שלאחר מלחמת האזרחים. החברה הזאת בנתה בזמנו חברה תעשייתית, והציגה קפיטליזם משגשג שהפך אותה למעצמה החזקה ביותר בעולם. אלא שהיא נבנית על גבי חורבות הפאודליזם הלבן האדנותי שניצל את עבודת השחורים במשך כמעט 200 שנה ושאריותיו מחלחלות וקיימות עד היום.
פוקנר, הסופר, העיתונאי לשעבר, יוצר אמנות ספרותית מונומנטלית שהיא אלטרנטיבה להסבר המדעי. בעוד שההסבר המדעי מנסה לפרק את המציאות לתחומי ידע אוטונומיים, הספרות היא כמו "החשיבה הפראית" מושג שניסח האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס. היא מעניקה הסבר הוליסטי; היא תמצא דרכים להבין את כל סוגי הטבע ונכללים בה תחומים שהמדע טוען כי אינם ברי בדיקה, תחומים הנוגעים לאמונה, ולנגיעה בשורשי הסיפור האנושי על הצווים הראשונים של הבריאה ועל חטאיו הקדמונים.

ויליאם פוקנר. מיתולוגיה

וכמו הדמויות הגדולות במיתולוגיות הקדמוניות גם תומס סטפן לא יודע שחטא. כשהוא מבין שטעה במעשיו, כשהדבר מתחוור לו, תוך כדי הקריאה שלנו, הוא נוקט בצעדים קשים שגורמים לנו לטלטלה ולזעם. לאט לאט נפרש בפנינו הסיפור. הוא מתחיל בסופו. אנו מתוודעים לתוצאות מעשיו הכואבים והמכאיבים של סטפן ולבתו, שנאסר עליה להתחתן עם אהובה, ולבניו שחושדים בגורלם הטרגי ומבררים אותו באופן שמכמיר את לבנו. לאט לאט אנו מתוודעים לדמויות, כל אחת מהן פגומה בדרכה ומייחלת לאהבה ולהכרה מתוך עולמה התחום והמוגבל. ברגע מסוים מתחילה גם מלחמת האזרחים של ארצות הברית. מבחינה כרונולוגית היא באה באמצע הסיפור אך היא איננה נמצאת במרכזו. היא שולית במובן הזה שמצואותיה העקובות מדם משאירות

חיילים מהדרום במלחמת האזרחים

את גיבורי סיפורינו בחיים. כי המלחמה היא תוצאה של חטאי העבר. וגם זאת לא נבין מיד. לאט לאט נתוודע לחטא הנורא של האדם הלבן כלפי השחור דרך מסלול חייו של סטפן. לא באופן הפשטני, החשוף לאור השמש, כפי שהופיע למשל בסרטו של סטיב מקווין "12 שנים של עבדות", אלא באצבע המאשימה את חדרי הלב הפנימיים ביותר. את חדרי הלב שאינם מוכרים, לאלו שחוקי החברה והמטרות שהציבה בפנינו הסתירו מהם את קיומם. זאת היא תמצית הטרגדיה שבה התמקד פוקנר כשלקח בהשאלה את השם אבשלום ויצר עליו טוויסט שמפרש ומטעה בו זמנית.
אנו למדים, סמוך לתחילת הספר כי בנו של סטפן, סירב לשמוע בקולו ולהרוג את חברו הטוב, שרל בון. הנרי בורח מאביו בשל הצו הנורא שהטיל עליו. ועתה נזכר, מיהו אבשלום התנכי? אבשלום, אחי אמנון, בנו של המלך דוד, רצח את אחיו ומרד באביו. ונזכר בדברי הקינה של דוד כשהתבשר, על כישלון המרד של אבשלום במותו של בנו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי." לא על "אבשלום" חוזר המקרא פעמיים אלא על כינוי השייכות "בני". בספר שלנו החזרה על הטיית הכינוי, לא תהיה במקומה. כי לאחד משני הצעירים, סטפן אינו קורא "בני". שני אבשלום נמצאים בסיפור הקשה הזה. ושניהם, שני האבשלום בנים לסטפן. אחד מהם רוצח את אחיו.

דוד מקונן על בנו אבשלום

ומה עושה כאן הסופר? הוא אינו מהדהד את מיתוס בריאת האדם, גם לא את חטא קין והבל. הוא מפנה אותנו לכאב הבלתי אפשרי של המלך דוד בזקנותו, בעמדו, מחכה להודעת השליח. כל הודעה היא כישלון ואבדן. פוקנר מעלה אפוא את היחס שבין הלבן לשחור למדרגה של מלך ובנו. כי הרי מהר מאד נוצרו בני כלאיים בין הלבנים והשחורים, וחטא העבדות, ההתנכרות לאנושיות שבאדם האחר, מקבל גוון מזעזע עוד יותר כשהאחר הוא בנך שלך. נזכיר את תומס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארצות הברית, שנחשב לאבי זכויות האדם והיה מהגורמים הבולטים ביותר בניסוח הצהרת העצמאות. על אף שנחשב לאביר החירות, העסיק ג'פרסון לאורך השנים מאות עבדים באחוזתו. במשך 38 שנים ניהל ג'פרסון יחסים עם אחת השפחות, סאלי המינגס ממנה נולדו לו שישה ילדים להם התנכר. לצד זה רוצה להפנות לריאיון המרתק שערך קובי מידן עם יעל שטרנהל, שבו היא מדברת בין היתר על החטא של הלבנים כלפי השחורים; "החטא כלפי הכבוד הבסיסי לכל אדם באשר הוא אדם" ומספרת על התעשייה השלמה גם בדרום וגם בצפון שהייתה מושתתת על עבודת השחורים שאינם מקבלים משכורת.
רבים מגיבוריו של פוקנר הם בני הכלאיים. בני הכלאיים מעוררים בספריו את הפחד העמום והנסתר שמחלחל תחת רקמותיה של ההצלחה האמריקאית. אורב לכרסם בה. הפחד מסכנה הגדולה מפערים חברתיים גרידא שבין עניים לעשירים, בפחד עצמו מבן הכלאיים, ובאי ההכרה בו, יש חתירה נגד האנושיות עצמה.
בּוֹא וְאֶשַּׁק לְךָ, בְּנִי, הָאָדָם… גּוּפְךָ לֹא רֻחַץ עוֹד מֵחֶלְאָה וָדָם אַךְ לִבְּךָ מְפַרְכֵּס, מְזֻכָּךְ וְטָהוֹר. כתב שלום שפירא, ואנו ראינו כי גם פוקנר רשם את ראשית תולדות חייו של תומס סטפן כשליבו פרכס מזוכך וטהור, אך יום אחד בנעוריו הוא נתקל בסממן מתוך אורחות החיים של הדרום וחווה השפלה של מי שאסור לו להיכנס בדלת הראשית של בית כלשהו. וכל חייו לאחר מכן הם ניסיון תם לכאורה, לתקן את אותה תחושה, להגיע אל המקום הפיסי והרגשי שבו מותר לו להיכנס בדרך הראשית. קורות חייו הופכות אותו למלך שהמליך את עצמו, ממש כמו דוד המלך, והמשכו בשורה של חטאים שבעטיים קורס ביתו שלו והופך לגל של חורבות. בצעדיו יש תערובת של תום מופלא ושל כיעור עצום. בעוד שהתום הוא נערי וראשוני, הכיעור הוא חברתי ופוליטי ונחשף בספר הזה. כי הבחירות שנוקט בהן האדם בחייו, אין להם מחילה אם הן מתבססות על אותו תום ללא התאמה או שינוי של הערכים הנגזרים מהסביבה הפוליטית של חייו.

ויליאם פוקנר, אבשלום אבשלום, תרגום: אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 1983

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על אבשלום אבשלום – ויליאם פוקנר

  1. מאת שרה מירון‏:

    אורית כתבת כל כך מעניין! לא יאומן, עוד לא קראתי את הספר, אני רצה לקרוא.
    שרה

  2. מאת חנן‏:

    אכן מהספרים החשובים והטובים ביותר שקראתי. אינדיקציה לרדידות הקוראים בימינו היא שהספר לא מודפס יותר (כמו רוב ספרי פוקנר האלמותיים שאינם נמצאים בדפוס יותר).

    אני רוצה להוסיף לניתוח היפה של אורית כי ישנם היבטים נוספים לספר. סיפור המעשה מסופר ממגוון זוויות על ידי מגוון דמויות הרחוקות פחות או יותר מה- "גיבור", הן במישור הזמן והן מבחינת קרבה פיזית לדמות. יש כאן מעין "רשומון" שבו כל דמות מתייחסת לסטפן (ה- "גיבור") בצורה אחרת. כמובן שהקטע המעניין ביותר היא איך הוא מתייחס לעצמו ובמידה מסויימת מצדיק את מעשיו.

    לדעתי הביקורת הנוקבת של פוקנר היא לא על החברה האמריקאית בכללותה אלא רק על הדרום. הביקורת הנוקבת על הדרום (ובמיוחד יחסיו לשחורים) מלווה את רוב ספריו של פוקנר. מעניין איך מתייחסים אליו היום השחורים בארה"ב (מצד אחד) והלבנים הימניים הקיצוניים (מצד שני).

    לכל מי שאוהב "לעובד" בעת קריאת ספר ולא רק להיות קורא פסיבי, מובטחת הנאה אקטיבית עצומה בעת קראית הספר הזה.

    • מאת אורית פראג‏:

      אכן לקרוא את פוקנר זאת קריאה אקטיבית שדורשת מאמץ מתמיד בבנית העולם הנגלה ממשפט למשפט.

    • מאת קרן‏:

      פוקנר מעולם לא היה פופולרי, גם לא בחייו, גם לא בשפת המקור. הוא לא הצליח להוציא את לחמו מכתיבת ספרים, והתפרנס מכתיבת תסריטים לסרטים זניחים בדר"כ (יוצא דופן הוא התסריט ל"התרדמה הגדולה", על־פי ספרו של ריצ'מונד צ'נדלר) בהוליווד השנואה עליו. את ההכרה הוא קיבל מהביקורת ומהאקדמיה, לא מקהל הקוראים.
      אנשים בדרך־כלל לא אוהבים להתאמץ, ועוד פחות מזה – קהל קוראי הספרים. זה לא משמח כלל, אבל אין טעם לכעוס או להתעצב. צריך, אם בכלל, לנסות ולגרות לאנשים את בלוטות החשק של קריאת ספרות מופת. לפחות לנסות.

  3. מאת Sharon‏:

    נהדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *