משוררי הירדן ההררי

על מקורות הירדן כתבו וכותבים הרבה. אזור המקורות הרבה יותר "יפה". אלא שזה יופי של מוסיקה קלאסית

מוסיקה קלאסית קלה

קלה. בצפון הצפוני, הטבע מגיש את עצמו בהרמוניה צבעונית וירוקה, שיש לה מאפיינים קלאסיים. יופי אירופאי, אפילו. אך ככל שמדרימים, קצת אחרי גונן, בואכה גשר הפקק, במקום שבו מתחברת התעלה המזרחית עם תעלה המים המערבית, שם מתחילים הבטהובן והסטרווינסקי. כאן, בתוך המים הלא ברורים מאליהם של הירדן המאוחד, מתכסה המפה הטופוגרפית בשמו החצצי: "הירדן ההררי", ופני הארץ הופכים להיות קשים הרבה יותר.
אנחנו, שחיים את היומיום בחבל הארץ שמלווה את הירדן ממקורותיו דרומה – השדה, הציפור, העץ, האבן, הקוצים, הפלגים, הבזלת, הדמדומים על הגבעה – ממש בתוך הדבר הזה, שנקרא לו פה לשם קיצור "טבע", נדרשים לפעמים, אולי נדירות מדי, לאלה ששפתם ויצירי מוחם יצירתיים ללא הרף, ולשונם פחות עילגת, והם מבטאים עבורנו את ההרפתקה של הבריאה החזותית-חושנית הנמרצת שסביבנו. אלו משוררי הירדן ההררי, עודד פלד ודודו פלמה, אנשי כפר-הנשיא. הדרך לכפר-הנשיא, העוברת ליד שדה התעופה מחניים, היא מסדרון הכניסה לשיחה שלנו.

עודד פלד: המראה
ייצוג למסדרון כניסה לגליל יכול להיות גם השיר המראה, שבו יש סיפור על המסע למחניים. מסע של מטוס קטן בשמיים, במהלכו אנו עסוקים בהבזקים של אור בתוך החשיכה והדובר עובר חוויה שהיא ארצית ואלוהית גם יחד.
פלד הוציא עד היום 14 ספרי שירה, בהם תרגומים של מיטב המשוררים באנגלית, ועשרות תרגומי פרוזה של סופרים משובחים, כמו ויליאם פוקנר, תומס הארדי, דילן תומס, ורבים נוספים.
משפחתו של פלד (63, נשוי ללאורה ואב לשי), התגוררה בעבר בחיפה, ולאחר שנתיים בתל-אביב הגיעה לגליל. אחרי שלוש שנים בראש-פינה, עברו לכפר-הנשיא, בו הם חיים כבר 14 שנה, קודם כתושבים ולאחרונה כחברים בעצמאות כלכלית.
פלד: "המעבר מתל-אביב עשה לי רק טוב. עברה חצי שנה בגליל עד שניקיתי מהאוזניים את הרעש של העיר הגדולה. החיים כאן פשוטים יותר, נינוחים יותר, בקצב נורמאלי, וקרובים יותר לארץ ישראל הישנה והטובה של ילדותי. וחשוב מכול, הטבע נמצא כאן על כף היד".
פלד נולד בחיפה לאב, פועל משכיל ("מה שנקרא אז 'אינטליגנציה עובדת'") ולאם ניצולת שואה, היחידה ששרדה ממשפחתה בת שבעה ילדים, מלבד דוֹדוֹ, שעלה ארצה לפני המלחמה במסגרת "השומר הצעיר". "בבית לא דיברו על השואה", אומר פלד, "אבל למרות שמחת החיים הפשוטה, היום-יומית, הייתה תמיד ברקע איזו עננת כובד לא ברורה". הייתה לו, הוא אומר, ילדות נפלאה בשכונה בה התערבבו יוצאי כל העדות, וגם נוצרים ומוסלמים. "הייתי מאחל לכל ילד בארץ לגדול כך". מיד אחרי השירות הצבאי החל ללמוד באוניברסיטה ספרות, אנגלית, ומדע המדינה, ומאז סיום לימודיו הוא עוסק בתרגום ובעריכת ספרים ומאמרים (ספרות יפה וספרות אקדמית).
מתי התחלת לכתוב?
"בגיל תשע. זה היה בשנת היובל לדגניה, ובבית-הספר הכריזו על תחרות כתיבת שירים בנושא, והובטח שהשיר הזוכה יישלח לדגניה על מגילת קלף חגיגית. התיישבתי וכתבתי שיר בחרוזים, על חלוצים, סוסים ופרות, וזכיתי, אולי מפני שאף אחד אחר לא טרח לכתוב. מאז אני תקוע עם כתיבת שירה".
ותרגום?
"ככל שהדבר יישמע הזוי, החלום שלי היה להיות צוער במשרד החוץ. אבל מהר מאוד, למרות כל הקשיים בחוג לאנגלית למי שזו אינה שפת אמו, גיליתי את קסמי הספרות האנגלית, ומשכתי לכיוון הזה. לא למדתי תרגום במסגרת החוג, למעט קורס תיאורטי אחד, ובהמשך נראה לי התרגום הספרותי מאנגלית לעברית, כמסלול טבעי ללכת בו. היו לי גם כמה ניסיונות להמשיך לתואר שני, אבל בכל פעם גיליתי מחדש שהאקדמיה היא לא בשבילי".
למה דווקא כפר-הנשיא?
"אני שמח שהגענו לכפר-הנשיא, שיש בו הרבה אנשים טובים, חמים ומסבירי פנים. הקיבוץ אמנם מופרט, אבל יש תחושת שייכות קהילתית חזקה, ואני מניח שבעתיד ייהפכו הקיבוצים ליישובים קהילתיים, כאלה או אחרים. מבחינתי זו גם סגירת מעגל. דוֹדי, שמעון יהודה ז"ל, היה ממייסדי קיבוץ עברון, ותמיד קינאתי בחלוצים של פעם. נכון שהיום זה עידן אחר, אבל בכל זאת – קיבוץ".
מחצית מספרך האחרון, "פעמוני רוח, חלילי אור", שיצא לפני שלוש שנים (בהוצאת "קשב") הוקדש לשירת העולם, שתרגמת להפליא, עליי לומר. מה אתה מוצא בשירה הזאת?
"אני קורא שירה מגיל צעיר מאוד, מקורית ומתורגמת, כך שנחשפתי לשירת העולם, רוסית בעיקר, שתורגמה בשנות החמישים והשישים. הלימודים באוניברסיטה פתחו לי פתח להיכרות עם שירה אנגלית ואמריקאית, במקור, ונכבשתי בעיקר בקסמי השירה הרומנטית האנגלית, ובקסמיו של וולט ויטמן, שאותו אני מתרגם שנים רבות, ומקווה להשלים את תרגום כל 'עלי עשב' שלו, מכלול שירתו".

שירה בוואדי
"עם השנים הפך הטבע לנושא העיקרי בכתיבתי, והיום הוא הנושא היחיד כמעט. הטבע בשבילי הוא לא רק שדה, הר, יער, נחל. הוא בית התפילה שלי. אינני אדם דתי, אלא מאמין. אלוהים נמצא עבורי בטבע, 'המקום', ככינויו, ושם אני חש שלווה גדולה, הרמוניה, נחמה ומזור.
הטבע סביבי מחולל בי את הכתיבה, והשירים מצידם מחזקים אצלי את הקשר לטבע. נקשרתי מאוד אל הנוף הגלילי על כל גווניו וגוני-גווניו, והוא בהחלט המעיין ממנו נובעים שירי בשנים האחרונות. עד כדי כך, שאינני כותב עוד על עצמי, על חיי, כלומר, לא שירים ביוגראפיים. ברור שה'אני' קיים בכתיבה, גם אם המילה 'אני' לא מופיעה בשירים, אבל המבט מופנה אל החוץ, לא פנימה".
אתה מרגיש שייך לסוגה החדשה בשירה, "אקו-פואטיקה"?
"לא ברור לי בדיוק מה משמעות או הגדרת המושג הזה. אם הכוונה לשירה הלוחמת את מלחמת השמירה על הסביבה, הטבע והעולם, כמובן שאני בעד. אבל מעולם לא כתבתי שיר 'אקו-פואטי'. אני משורר טבע במובן הרומנטי הישן – כותב מתוך התפעמות עמוקה מן הטבע הסובב אותי".

דודו פלמה: הפייסבוק נטול פריפריה
דודו פלמה, חבר כפר-הנשיא, נולד באשדות-יעקב, ועבר לכפר הנשיא כשהתחתן עם מעיין, (הורים ל-4). כבר שנים רבות עוסק בחינוך, מצייר, וכותב שירה ופרוזה. בעבר עסק גם בתיאטרון, וכתב מחזות. שנים רבות פתח את "על הצפון" בטור אקטואלי-רוחני פרי עטו. קשה לתאר את חיי הרוח באזורנו ללא דודו פלמה. ב"בראנז'ה" הספרותית הארצית הוא מוכר כאאוט-סיידר מאיזה קיבוץ בצפון. "לחיים בפריפריה אין כל השפעה על היצירה שלי, אך יש להם השפעה גדולה על אפשרויות החשיפה ליצירה שאני יוצר", אומר פלמה, שהדו-שיח שלו עם המרכז מתנהל דרך רשת האינטרנט, אם במדור קבוע באתר הנשים Saloona, או בכתיבה ובהצגה של יצירתו, הכתובה והמצוירת, בפייסבוק.
פלמה: "הפייסבוק נותן ליצירה שלי את ההד שאין לה בפריפריה, משום שהפייסבוק נטול פריפריה לחלוטין. כל כולו כיכר העיר. הפייסבוק מגיב על כל מה שמושלך אל פיו, ובמהירות. לא משנה אם זה ציור, שיר, סיפור קצר, פוסט, או סטאטוס. לפעמים זה כמו שאתה משליך אבן גדולה לתוך אגם שקט, ולאחר מכן אתה רואה את האדוות שהולכות ומתפשטות מהמקום שבו נבלעה".
בוא תאמר משהו על שירת הטבע שלך.
"אני ממעט לחשוב על השירים שלי באופן מפרק ומנתח. שירת הטבע שלי היא מאוד אימפרסיוניסטית, או אכספרסיוניסטית, וכשאין ברירה היא נעשית פוליטית. אני קשור לנוף שבתוכו אני חי, והוא עולה תדיר בשירים. לפעמים אני חש כמגויס, ואז גם הכלים שבהם אני יוצר מגויסים, בציורים שלי ובשירה שלי. הירדן ההררי של הגליל מתערבב לי בשנים האחרונות עם הירמוך עכור הזרם של עמק הירדן".
לפני כמה שנים "בישר" נסים קלדרון, במאמר פרובוקטיבי, שהשירה מתה, ועורר שיח ופולמוס. "השירה כמוליכת תרבות, כאותה אמנות שמאז ימי הומרוס ומשורר ספר בראשית, מצליחה לזקק את השפה כל פעם מחדש, ולהגיד לשומעיה סוג של אמת שהם מייחלים לה, כי קצרה יכולת שפת היומיום מלתאר את עצמה – אותה שירה", קבע קלדרון, איננה עוד, ואת מקומה תפס, אולי, הפזמון המושר.

סמוך למועד פרסום המאמר של קלדרון, הוציא דודו פלמה את ספרו האחרון "כמו שור בלי ראש", ובשערו אחד מציוריו, הנושא את השם הזה: שור בלי ראש. בשירתו קיים מבע רב כוח של אהבה לבריאה ולטבע, ועמו ביטוי לייסורים בעולם הזה, וקינה על הקלקול המתמיד שעושה האדם, מאז עידן האדם הראשון בגן העדן, ועד עידן האדם הצופה אל חרולי הקיץ, בנופי הירדן ההררי. נופי הבית של פלמה.
בשיר, "זה לא שדה", שכותרתו היא פרפראזה לציורו של הסוריאליסט רנה מגריט, "זו לא מקטרת", הופך השדה לשדה סמנטי, שבו מתקיים דיון מוסרי על פשעים אנושיים, שבו נרצח הבל, ובו מתקיימת האזהרה מספר שמות, על האונס בשדה, כשאין איש שומע את צעקתה של האישה. והמשורר מעמיד בשיר הזה את הקורא, במקומו הוא, בנקודת התצפית הביקורתית. בנקודת התצפית שלו הטבע משקף את השאיפה הבלתי מתפשרת לצדק אנושי.

שדה של שיר השירים

כשעושים גוגל על "כפר-הנשיא", מופיעה תמונה של גשר, שמתוח על הירדן ההררי, מזרחית לקיבוץ. זה לא גשר. אלו צינורות מים שעליהם הונח בטון. הבטון, שנראה כמו גשר, הוא שריד לפעולות ההטיה שניסו לעשות בשנות החמישים לתוואי הירדן, כדי ליצור את תחילת המוביל הארצי. התוכנית נועדה לתפוס את מי הירדן ההררי, דרומית לגשר (לפני איבוד גובהם בזרימה לכנרת), ולהובילם בתעלת הטיה פתוחה לכינרת, משם יוזרמו בתעלת מים מערבה, אל הרי הכרמל, כפי שפועל המוביל הארצי כיום. התנגדות הסורים לפעולות הראשוניות, הובילה את מקבלי ההחלטות להפסיק את הפעולות הללו ליד כפר-הנשיא, ולהתחיל בהקמתו של מפעל המוביל הארצי, בצד המערבי של הכינרת.
אתרי הטיולים ממליצים להגיע לשם, ל"נקודת החן" הזאת, בכל עונה, אבל הכי כדאי בקיץ.
"אחרי הליכה מרובה בחום הקיצי, אין כמו התרעננות במי הירדן הקרירים. יש לשים לב שהזרימה חזקה גם בקיץ. המקום מושלם לעצירה עבור תרמילאים, להכנת קפה ולהתרעננות", כתוב שם. ומי שיישב ויכין קפה על גזיה, או רק ינוח וישתה מים, יוכל לשמוע את הציפורים מַצְוִיצוֹת, את הדבורים מְזַמזמות, ואת הזְבוּבִים רוֹחְשִים, ולהביט בשדה. ואז רוחו של מגריט תופיע שם ותצחק: "זה לא שדה", היא תאמר, "זה שדה של שיר השירים".

………………………………………………………………

דודו פלמה, "כמו שור בלי ראש", "פרדס", הוצאה לאור * עודד פלד, "פעמוני רוח, חלילי אור", שירים ותרגומי שירה, הוצאת "קשב".

הכתבה פורסמה בעיתון על הצפון 12.2.2014