רפרם חדד כתב ספר משעמם על נושא שהוא הרפתקאה שתפתה כל תסריטאי הוליוודי. החדגוניות, המסורבלות הספרותית, המונוטוניות הקטלוגית של רצף המחשבות והאירועים טרם המעצר ובמהלכו, השמירה על זמן פעולה אחיד ומתיש, הוא ההברקה של הספר הזה.
רפרם חדד, אמן וצלם ישראלי, שהציג במוזיאונים ובגלריות באירופה, אפריקה וישראל, ומתאם תנועת Slow food בישראל, החליט יום אחד לקבל על עצמו עבודה – צילום בתי הקברות היהודיים בלוב כמה חודשים לפני ההפיכה הגדולה, ונפילתו של קדאפי, שתחת שלטונו היו נערכים מעצרים חסרי פשר לתיירים ולאזרחים. העבודה שלקח על עצמו חדד הובילה אותו לגיהנום של חייו. הוא מספר על כך בספר. תחילתו של הספר בנתב"ג, עם יציאתו למשימה, סופו כמה ימים לאחר שניצל.
העלילה מספרת בפרטי פרטים ובתשומת לב שוות ערך את כל סיפור המעשה; ההגעה לטוניס, כמדינת מעבר, השהייה בה ולאחר מכן עשרת ימי הצילום בלוב. ביום שבו אמור היה חדד לחזור מלוב לטוניס ומשם לישראל, נכלא ונזרק לכלא הלובי לסדרה זוועתית והזויה של חקירות ועינויים ובידוד בצינוק.
ספרו של חדד הוא ניסיון כן לספר סיפור שיהיה נקי מקלישאות ובכל זאת יצליח להעביר חוויה של קצות הזוועה. ההצלחה של הספר היא היכולת לספר איך נשאר חי. לא איך ניצל. איך מספרים זאת? העטיפה האחורית משדרת לקוראות ולקוראים סוג של הומור היתולי שמנסה להדביק לכל החוויה הזוועתית שעבר חדד, דוק של קלילות ולהפוך אותה לחלק מהראש הלא-קונבנציונלי של האיש, שמוגדר בתור "אמן יפואי שוחר שלום וחריימה".
גילוי נאות. את חדד הכרתי מתוך הפייסבוק. פעם קראתי באקראי סטטוס שלו. נדמה לי שבמרכזו של הסטטוס הוא סיפר על פגישה ברחוב עם אישה קשישה. הטקסט היה שונה ובעל ערך פיוטי שנשקף פעמים נדירות כשלא מצפים לו גם בדרך חיבור המלים למשפטים וגם בדרך חיבור המשפטים זה לזה. הרי כל כתיבה היא בחירה המונעת על ידי כוונות. לצערנו במרבית הטקסטים הנכתבים תחת הכותרת "ספרות", הכותבים לא לחלוטין מודעים לכוונותיהם. מתוך הסטטוס ההוא של רפרם חדד, הציץ סוג של אנושיות ואהבת אדם שנגעה בלבי מיד. כלומר היו בטקסט של הסטטוס הקצר ההוא שני אלמנטים שובי לב: הראשון, דיאלוג עקרוני ושיוויוני של הכותב עם האחר והשני קסם שנמצא בכתיבה, באופן שבו סוגננה בעמדתו של הכותב.
אבל ספר איננו סטטוס בפייסבוק. נדרש לכתיבתו אורך נשימה. ספר הוא תוצאה של תכנית מאורגנת שיש בה מהלכים, שכרוכים בסודות אמנות הכתיבה ועל השאלה אם חדד הצליח לישם את חוקי האמנות החזותית-כללית-חברתית שלו לתוך הספרות, אני עונה בסופו של דבר שכן. הוא הצליח וההצלחה שלו לא מובנת מאליה, כי לכאורה תכנית הספר איננה מרשימה. עם זאת הקריאה מציגה תביעה, שאיננה נרמזת כלל מנימת ההיתול בדברי ההקדמה לספר שעל העטיפה האחורית ועושה לו חטא מסויים. תביעה להזדהות שונה עם גיבור הסיפור הזדהות עם החדגוניות המשממימה של הצינוק ושל חוסר הוודאות האיומה של חיי הכלא, חדגוניות שאתגרה את שפיותו, מבלי שיפרש אותה ברפלקסיבה כתיבתית המתבקשת ממי שעבר חוויה עזת רושם.
רפרם חדד כתב ספר משעמם על נושא שהוא הרפתקאה שתפתה כל תסריטאי הוליוודי. החדגוניות, המסורבלות הספרותית, המונוטוניות הקטלוגית של רצף המחשבות והאירועים טרם המעצר ובמהלכו, השמירה על זמן פעולה אחיד ומתיש, הוא ההברקה של הספר הזה. זאת אמנות שמכריחה את הקורא להיות שותף לחוויה שעומדת במרכז התודעה. אמנות שמנטרלת את מימד הזמן מהתפיסה ומותירה את החלל בלבד.
חדד נקט בתבנית דקדוקית אחת לאורך כל הכתיבה. משפטים קצרים ופעלים בבניין של "בינוני פועל" שהוא הזמן שבין הווה לעתיד. הסגנון איננו משנה מהקצב שלו וכמעט שאיננו משנה את היחס שבין ההתרחשות ובין התיאור הכתוב. כלומר, על הבחורה היפה שפגש בנתב"ג שלא שמה עליו והוא אונן עליה לאחר כמה ימים, הוא מספר באותו קצב ובאותו אופן שסיפר על החוקר "הצרפתי" זה שלא ראה את פניו כי אל כל העינויים הובל עם מגבת על ראשו ואותו קצין הורה, בסוף החקירה, על עוד מכות מטורפת על רגליו של חדד. האופן שבו נכנס אל בית הכנסת הקטן העתיק ביפראן, מסופר באותו זרם תודעה קפדני, מפורט, שוויוני בבחירות שלו, מעשה אחר מעשה, פעולה אחר פעולה, מחשבה אחר מחשבה, כמו האופן שבו ארגן את ימיו בצינוק בסדרות של ארבעה ימים.
ואז, מבלי שהרגשנו, כשמגיע המעצר אנחנו בתוך הראש של חדד. אין לנו אפשרות לצאת מהראש הזה, שנכלא בנסיבות תמוהות שהוא בכלל לא מבין אותן, באופן שאינו רואה גם את מה שלפניו כי כמעט כל יציאה שלו מהתא מלווה בכיסוי ראשו במגבת.
אנחנו עמוק בתוך הראש הבלתי קונבנציונלי של האיש הזה, בתוך הזיכרונות שלו וגעגועיו לאמו, לאחותו, לדודו, לחבר שלו, לסבא שלו שקראו לו בעז והוא בן של שושלת שגבריה נקראו כך, וחיה במשך שנים באי ג'רבה ששייך לטוניס. בתוך מחשבותיו העוקבות ועסוקות בפעולות האוכל, כשהוא מחרבן, כשהוא אופטימי וכשהוא מדמיין שיחיה כמה שנים במקום הזוועתי ההוא.
ואז מה שקורה הוא שלא קורה. יש עינויים, יש מכות, יש כאב, יש אי וודאות, אבל לא קורה כלום במובן הזה שהגיבור איננו משתנה. הגיבור שאנחנו עוקבים אחריו, נשאר כשהיה, התפיסה הבסיסית שלו לגבי האדם, איננה מקבלת כל תפנית. הוא ממשיך להבחין בין איש לאיש, מבלי להכניס אף אדם או אישה לקבוצות, לאומות. יש סוהרים רעים מסויימים ויש סוהר טוב. הוא מחכה לסוהר הטוב. גם אנחנו מחכים לו. אלא שאנחנו עתה עמוק בתוך הניסיון עצום המימדים לשמור על השפיות. וכיוון שהמספר הוריד למימד הזמן של הסיפור, את כל מאפייניו, נשארנו עם המרחב. זה המרחב של הכלא וזה המרחב של הנפש האנושית. של מקום המבחן הגדול לאישיות שעיצבנו לעצמנו, ליכולתה לפרנס את עצמה בדימיון ובתקווה ובעיקר בצורך של השליטה במרחב. זוהי השפיות, השליטה במחשבותינו.
לסיפור המטורף הטעון פוטנציאל דרמטי עצום, יש גיבור, שהוא דמות מקורית חד פעמית, איש יוצא דופן שאגם הים התיכון הוא ביתו והוא יוצא ובא בארצות הללו בתחושת פמיליאריות כובשת. באמת, כמעט כל הגדרה עושה עוול לרפרם חדד, שהוא מעין אמן טוטלי שכל מהלכיו מונעים מנקודת מוצא אנושית באופן בלתי מצוי ומעוררת תקווה. הגישה העקרונית הזאת, מעצבת אופי והתנהגות שאנו קוראים לה בטעות "תמימה" ובפועל יש בה חוזק שמעמיד בספק ומערער על כול סוג של כוחניות באשר היא.
גם התמימות לכאורה הזו, והמסורבלות במלאכת הכתיבה הספרותית, הביאה לתוצאה מעניינת. לא ברור לי אם הבחירה הספרותית היא תוצאה של ברירת מחדל או החלטה מכוונת שמנסה להטעין את הקוראים בחווית הזמן האכזרית של הכלא. התוצאה היא מלאכת קריאה תובענית, נקיה מתובנות רפלקסיביות, ובכל זאת מכריחה את הקוראים לחוות 170 יום במרתפי העינויים בלוב של קדאפי, בעצם תודעתם הם.
רפרם חדד, מדריך רפרם לכלא הלובי, איך לשרוד 170 יום בצינוק של קדאפי, הוצאת עם עובד, 2012, תל-אביב
מאמר נהדר, אורית. הלכת איתו עם הספר, שהוא, כך אפשר להבין, מאוד מיוחד וחזק
נכניס אותו לרשימת הספרים