כמו נהר – אורית פראג

"ושיא השיאים, חדירה אל מעבר למים הנופלים ועמידה
רוטטת בין הקיר הרועם של המים וקיר האדמה הטחוב, המעוטר בשערות
שולמית ומזיע מקור
."

נולדתי בשנת 1955 בקיבוץ דפנה, שנקרא על שמה של הנימפה דפנה, בתו של אל הנהר. מקדשה הוקם בחבל הארץ שלנו על שום הנחלים הרבים החורצים את האדמה ומתפתלים בין השדות. בשנים ההן קראנו לנחל שעובר אצלנו בשמו; "הדן", אך כמעט שלא ראינו את זרימתו. מעבה סמיך ובלתי חדיר של סבך מאובק ופתל דוקרני התרומם על גדותיו. ועדיף שכך, כי היה ידוע שהדן מסוכן, ופעם טבע בו ילד קטן, ואמו עזבה מרוב שברון לב. ולא שהורינו הזהירו אותנו מפני הסכנה. זאת אך שמועה שעברה בין הילדים כשהסתכלנו מלמטה למעלה אל חומת הפתל, ממנה בצבצו עלווה של ערבת הנחלים על רקע השמים וצמרות של אקליפטוס.

הדן הקיץ

בימים ההם, היה מגיע אלינו כל שפע המים, וזורם במלוא אונו כל ימות השנה. את ההבדלים הקלים בין הקיץ לחורף, רק אנחנו יכולנו לחוש. היינו שומעים את נהמת המים, חזקה וסואנת כרעם המום, שמלווה את יומנו ומתגבר לקראת השקיעה. בלילות, לאחר שההורים הלכו, רעש הדן נכנס עוד ונשאר איתנו ליד הכרית. לעיתים, כשהיינו מתעוררים משנתנו, היה הדן בְּרֶקע החושך, בעל תוקף של גרמי השמים, כמו הירח והכוכבים.

"והאם הזרימה היא זאת שנראית או זאת שתבוא?
והאשדים הקטנטנים המרקידים את המים, והאדוות הלבנבנות שהן קצת מלים של ים, שייכות גם לנו?"

לדן היה גשר צפוני וגשר דרומי, שהוליכו אל חורשת השזיפים. מותר היה לעבור על הגשר רק בקבוצה, או בלווית מבוגר ולא עברנו אלא כדי לקטוף פרי, או כדי להתרחץ ב"מפל", בפלג נוסף שזרם ללא שֵם מצד מערב. זה היה בעונת הקיץ כשהשזיפים הופכים מירוקים וקשים וחמצמצים, לאדומים ומתוקים ומגיעים כך, דביקים מעסיס הפרי אל הכניסה, שרק אנחנו הכרנו, ונדרשה מיומנות מסוימת לזהות אותה. בין עצי תאנה והסבך הקוצני, מתמשכת מחילה עד גדת המים. ומזדחלים ונשרטים בקוצים ונהמת המים מתגברת באזנינו, עד שבבת אחת נתגלה המפל בגובה של כשני מטרים ומימיו נופלים ברעש קשוח אל תוך בריכה. אמרו שזה מפל קטן ויש גדולים הרבה ממנו, למשל "התנור", אך לנו היה ברור שזה מפל מצויין וראוי, ולא היה ויכוח על הריגשה העצומה שהוא חולל אצל גדולים וקטנים. הוא היה רק שלנו. של דפנה. הרחצה בבריכה, שלא לומר השחיה לכיוון האֶשֶד, היו מבחן בהיררכיה של גיל וגבורה. נדרש לשחות ברסס המַתָּז החזק, שמפלבל את העיניים ומרתיע ככל שמתקרבים אליו. ושיא השיאים, חדירה אל מעבר למים הנופלים ועמידה רוטטת בין הקיר הרועם של המים וקיר האדמה הטחוב, המעוטר בשערות שולמית ומזיע מקור.

ואז החלה הקידמה. תחילה הגיע הצורך להרחיב את הקיבוץ. חלקת מטע השזיפים הפכה לשכונה חדשה. נבנו עליה בתי קומותיים. הסבך הנורא והדוקרני, שהסתיר מאיתנו את הנחל, נגזם ונעלם וניתן היה לראות כעניין יומיומי ושגרתי את הגדה השניה מעל הזרימה. ומתחיל גיל של הרהורים, מהו הדן הזה. מהן הגדות שלו והאם הזרימה היא זאת שנראית או זאת שתבוא? והאשדים הקטנטנים המרקידים את המים, והאדוות הלבנבנות שהן קצת מלים של ים, שייכות גם לנו? והאם השמות הללו מהספרים ומנחלים ומנהרות שבספרים, או מהמים של תל-אביב, שהם מי ים מלוחים ושונים לחלוטין, האם צריך להמציא להן מלים חדשות?

הסבך הנורא והדוקרני, שהסתיר מאיתנו את הנחל, נגזם ונעלם וניתן היה לראות כעניין יומיומי ושגרתי את הגדה השניה מעל הזרימה

באחד החורפים הקשים התמוטט המפל בַּפֶּלג המערבי מעומס המים והסחף. עם המפולת נסוגה הבריכה לעיקול בנחל, ומאליו גם כוסה המעבר הסודי בסבך ולא נודע כי היה שם מפל אלא בזכרונות שלנו. אחר כך לקחו לנו חלק גדול מהמים. בתחילה הורידו רבע. בערך. מדי זמן הגיע דיווח חדש בעלון הקיבוץ על אחוז ההורדה בכמות המים. קיץ אחד נפתח מאבק מסעיר וחסר שחר בין קומץ גברים עקשים ושמרניים מול "מפעל המים האזורי". בלילות היו יוצאים בחורינו ומסיטים את סכר האבנים, כך שהמים ישובו לדן שזורם בדפנה ולא ילקחו לשדות אחרים. לבסוף נוצחנו, נשארנו עם חלק קטן מהמים.

"והאור המרצד על המים, אפוף בסחרור של אלכוהול של צהריים וטשטוש כבד של מריחואנה וחשיש לבנוני, עד שתרד השבת ונחזור הביתה."

אבל בינות המטעים בצפון, שהיו פעם מטעי תפוחים והפכו למטעי אבוקדו ולהדרים, נתגלו לי ולחברי החדשים – כי כבר לא היינו מקשה אחת, אלא חלק היו פה וחלק פה – קטעים נוספים של הנחל. והנחל רחב ושוצף כמו נהר, כמו בימי בראשית. ואז גם נבנו רפסודות נייחות בפינות מסתור, שהיינו מתחבאים בתוכן מפני המבוגרים ואורחותיהם המשמימים. שיחות מגומגמות, מועטות נושאים ומועטות מלים בין גופים ערומים למחצה של בנים ובנות, ותחושה דחופה וסמיכה של חטא מתקתק וחמקני. והאור המרצד על המים, אפוף בסחרור של אלכוהול של צהריים וטשטוש כבד של מריחואנה וחשיש לבנוני, עד שתרד השבת ונחזור הביתה. ופעם, באיזה לילה, אחרי מסיבה, הליכה סודית במקטע הנחל במים הקפואים, יד ביד בחושך שבתוך המטע, ללא ירח, כדי להגיע

מדי זמן הגיע דיווח חדש בעלון הקיבוץ על אחוז ההורדה בכמות המים

לשני צמחים שגודלו במסירות על אחת הגדות הפנימיות. וקוטפים כמה עלים ומצחקקים בפראות. וזה מול כל העולם וחוקיו. וזה בבת אחת אסור לחלוטין וגם טהור מאין כמותו בגלל הידיים ששומרות זה על זו, שלא למעוד. ונכרתה ברית חמימה, כמו אש קטנה שבוערת אתי תמיד, נגד הקור המוחלט של המים ודקירות הצמחיה האינסופית על גדות הנחל.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *