אתם החיים בבטחה* – פרימו לוי

בואו נרחיב את השממה.

ההשמדה וההשחתה הן מלים נרדפות ומי שמשמיד אנשים משמיד את היקום במובן הכי עמוק שלו.

מתוך: אתם החיים בבטחה, 50

 אלמנך הוא לוח שנה, או שנתון או פרסום סטטיסטי, והוא השיר החותם את קובץ השירים של פרימו לוי, שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל, על ידי אריאל רטהאוז, שתרגם והוסיף אחרית דבר.
שיריו של פרימו לוי מרתקים, לאוו דווקא בגלל איכותם השירית. השירים פשוטים חסרים תחכום פואטי יוצא דופן. רטהאוז כותב עליהם שהם שירה מגויסת במובן הרחב של המילה, לא לאידיאולוגיה פוליטית אלא לטובת ערכי האנושות. השירה של לוי, הוא אומר, לעולם איננה מסתפקת בחוויה אישית-רגשית, אלא מזמינה את הקורא להפיק את תובנותיו ולנקוט עמדה.
בחרתי בשיר אלמנך, למקם אותו בכניסה לפוסט הזה, כי יש בו, למרות חומריו הקשים, סוג של נחמה, כי זוועת החוויה "משם" מזדקקת בו והופכת לאיזה צו מופשט של שמירה על החיות של היקום. יש בו צו מוסרי אקולוגי. ויש השוואה בין השממה הפנימית לשממה שעלולה להיווצר אם מלאכת ההשמדה תימשך. במובן מסויים, אפשר לראות בנאצזים ובהסטוריה הנוראה של היהודים במלחמת העולם השניה, תופעה שבאופן בסיסי היתה לא אקולוגית. ההשמדה וההשחתה הן מלים נרדפות ומי שמשמיד אנשים משמיד את היקום במובן הכי עמוק שלו.
בשיריו של פרימו לוי,  במיוחד המוקדמים שבהם, אלו שקרובים בשנותיהם לתקופת השואה, ניתן לחוש בעוֹצמות שעל כנפיהן דבוקים כמו אבקנים, חומרי נפש "משם". האנרגיה של התעופה העצומה בתוככי הנפש של הניצולים, היא כמו סחף של אַיִן, שאנחנו "החיים בבטחה" לא נבין אף פעם, ורק נחוש את שולי האדרת שנשאו עמם אלו שעברו את ההוויה של איום לא רק על חייהם אלא על עצם הכללתם במסגרת חברת בני האדם.
פרימו לוי, הצליח לעבור את אושוויץ ולצאת ממנה כאדם. ספרו  "הזהו אדם?", הוא אחד הספרים החשובים ביותר של המאה העשרים בעיני, ודמותו מלווה אותי כדגם לחוזק שאין כדוגמתו, חוזק הרוח האנושית. גם יתר ספריו ולא כל שכן שיריו, שחושפים את הליבה הרכה ובאופן מסויים את המאבק על השפיות, כלומר חושפות רגישותו האנושית, מוסיפות כמובן לרושם של החוזק. כי חוזק אינו הכחשה. החוזק הוא היכולת להישיר מבט אל הקיום ולחוש אותו במלואו.
גם ההתאבדות של לוי איננה מקטינה כהוא זה מהערכה לאיש עצמו ולמה שהותיר אחריו. לשאלת התאבדותו מקדיש רטהאוז מלים בעקיפין, דרך ההתייחסות של לוי לפול צאלן, בן תקופתו ושותף לביוגרפיה של הזוועה: שניהם עברו את שנות מלחמת העולם, נכנסו אליהן כאנשים בני חורין ויצאו כיהודים שחוו את התופת. רטראוז כותב: "אולי רתיעתו מפני השירה הייתה בעצם רתיעה מפני חשיפת התוהו-ובוהו שאיים מבפנים".
ואחתום בשיר, האגבה, כי הוא השיר שאולי מציג יותר מכל בקובץ דווקא כן איזו ליריקה: כי באתי מרחוק, מארץ אכזרית, משֻפעת ברוחות, ברעלים בהרי געש. ובסופו של השיר, כבר נמצאת נוכחות המוות שלוי יביא על עצמו, המוות שדבק בו מהרגע שנתפס על ידי הפשיסטים כשנחבא עם כמה חברים צעירים במחבוא וזו היתה "שעה מושלגת ואפופת צלמוות" כפי שכתב (עמ' 12 ב"הזהו אדם").

מתוך: אתם החיים בבטחה, 32

 *שם הספר לקוח מהשיר: "שמע" ומלותיו, בתרגום אחר, מופיעות בשער הספר "הזהו אדם?" שגם שמו לקוח מאותו שיר, מתוך השורה שתורגמה שם (על-ידי יצחק גרטי): "התבוננו וראו הזהו אדם", ופה בספר: "חשבו האם זה אדם,"

פרימו לוי, אתם החיים בבטחה, מבחר שירים, תרגום והוספת אחרית דבר, אריאל רטהאוז, כרמל, ירושלים, 2012