אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב את מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.
שבעים ואחת שנים חלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והשיח המערבי, במודע ולעיתים שלא במודע, איננו חדל מן השאלות הרות החשיבות על המשמעות והמוסר בחיינו כאן על פני האדמה לאחר הזוועה שהרעידה ללא הכר את רצף ההיסטוריה האנושית, והנחת היסוד של האדם כייצור "מתפתח".
הספר הדוח של ברודק מאת פיליפ קלודל מצטרף לדיון הזה. הוא עושה זאת על ידי הכלאה בין משל המסופר כדיווח דוקומנטרי ובין סיפור מתח ואימה על ברודק שחי בכפר מבודד סמוך לגבול שבין שתי מדינות ששמותיהן אינן ברורים. גם השפה, המודברת בכפר, איננה שפה מסוימת, אלא מוצגת כשפה עתיקה כלשהי. ניתן לזהות בה תערובת של גרמנית, צרפתית אידיש ותוספת דמיונית כלשהי. האם חלק הארץ הזה הוא אלזס? התשובה לא תימצא בספר, אך הדמיון להיסטוריה הוא כאמור חלק מרכזי בספר ולכן, בעת קריאת הסיפור, אנו משווים בדעתנו מקום שקיים על הרצף שבין אלזס וגרמניה ואושוויץ ובין שאלה מופשטת ומקום היפותטי-היסטורי כלשהו.
גיבור הספר מגיע אל הכפר פעמיים. בילדותו הגיע כפליט ובהמשך הוא יחזור לכפר לאחר המלחמה לאחר שנחשב – ובצדק – כמת. כיוון שבצעירותו זכה לחינוך קצר באוניברסיטה, (אנשי הכפר הם ששלחו ומימנו את לימודיו) לפיכך, הוא, המלומד, מתבקש על ידי ראש הכפר לכתוב דוח.
כי יום אחד, זמן קצר לאחר המלחמה, מופיע זר מוזר ביותר בכפר של ברודק, הכפר שאוצר בתוכו זיכרונות טראומטיים מהמלחמה ואשמה משותפת שפרטיה מתבררים לאורך כל הספר. הזר הזה נקרא ה"אנדרר", האחר. אך שלושה חודשים לאחר בואו, האנדרר, עם כל מוזרויותיו, נעימות הליכותיו, בגדיו הצבעוניים, המסתוריות שלו, החמור והסוסה שלו, נמצא מת. נרצח באכזריות.
הדוח שכותב ברודק איננו רק ממלא את המבוקש על ידי הנהגת הכפר אלא הוא מתפצל לשלושה דוחות. דוח אחד הוא אכן כותב עבור ראש הכפר, העשיר, בעל חוות החזירים וחבריו עורך הדין ובעלי תפקידים אחרים. אלא שככל שהוא מתקדם בכתיבה אנו מתוודעים, לדוח נוסף שהוא כותב לעצמו, על העבר העצוב והמחריד של נסיבות חייו וקורותיו משך המלחמה. הוא נלקח למחנה השמדה מהכפר, יחד עם יתר ה"פרמדר", הלא-שייכים. הוא שורד את המחנה בזכות אהבתו לאמיליה, התקווה לראותה שוב היא זו שנותנת לו את היכולת לשוב הביתה.
ובנוסף, עוסק ברודק לפרנסתו בכתיבת דוחות על צמחים ועל הטבע כתיבה שהוא ממשיך ועוסק בה.
עיצוב עטיפת הספר: טליה באר
כך מתקדם הסיפור בין שלושת הדוחות הללו וטיפין טיפין נוצרת תמונה מתמשכת על כמה וכמה השתלשלויות עניינים ועל תוצאותיהם האפלות. משך כל הקריאה, אנו חשים דחף חזק ומאיים של ההמון ובראשו ההנהגה הפוליטית של הכפר הדורשת ממנו לכתוב את הכול אבל לא לכתוב את האמת. הדברים אינם נאמרים באופן המפורש הזה ועל כן שאלת האמת נשארת כאחת הסוגיות הבלתי פתורות בסיפור-משל הזה. מה שכן נמצא הוא מתח שאינו פוסק מול האיום המתמיד לאפלה שעלולה לצנוח שנית.
הסופר פיליפ קלודל עוסק באחריות שיש על הדור השלישי באירופה לשאלות שהותירה השואה; לאשמת הנאצים, לאשמת משתפי הפעולה ולאשמת הקורבנות. הוא מייצר סיפור שיש בו מן הכללי רק כדי להצביע על הפרטי. בעברית (בתרגומו של שי סנדיק) מתחיל הספר כך: "קוראים לי ברודק ואני לא אשם". בתרגום לאנגלית, הספר מתחיל: My name is Brodek and I have nothing to do with that. וכך שאלת האשמה והאחריות נמצאת במרכז הספר. פשעי הסביבה מתחוורים במהלך הספר כמעין השלמה של פאזל, אך האם ברודק עצמו נקי לחלוטין מאחריות? האם היחיד הנדחק אל מכונת העינויים במושבת העונשין ההיסטורית יש לו אחריות? "הבנתי שלהיות חף מפשע בין אשמים זה בדיוק כמו להיות אשם בין חפים מפשע" אומר ברודק, כבר בתחילת הספר (עמ' 65).
עוצמתו של הספר, איננה רק בהתבוננות נוספת על שאלות מוסריות טוטליות שעלו במלחמת העולם השנייה, אלא בהסבת האחריות המתמדת אלינו כאן והיום. כתיבת הדוח שמסמנת, דין וחשבון פסיכולוגי, היסטורי אקולוגי ובסופו של דבר גם בעיסוק תכליתי של האמנות בכללותה, מכריחה אותנו לא להרפות משאלת הזיכרון והתיעוד. שאלת הזיכרון והתיעוד כמלאכה תובענית, מוסרית של חיינו היום.
דמותו של הזר, האנדרר בספר שלפנינו, שללא ספק מהדהד ומתכתב עם הזר של אלבר קאמי, (1942) איננו יכול להסתפק בעקרונות שניסה לנסח האחרון. לא די למצוא צידוק לאבסורד החיים גם ללא המשמעות והתקווה. הספר שיצא בשנת 2007 מתבונן לאחור על עשורים של מחשבה ועמדות פוסט מודרניסטיות, ואף הן לא מספקות. דווקא ריבוי הדוחות מייחד את נוכחותו של האנדרר. זהו הזר של קלודל והוא מציג מראה מוסרית בפני אנשי הכפר ובפנינו היום ומחייב אותנו לנקוט עמדה על עצם המשמעות והטעם של החיים ללא ערכי מוסר. אנו, צאצאי העידן שריסק באופן מקומם ומכמיר לב ערכים בסיסיים של אחווה, חמלה, שוויון, נאמנות, מה שהנאורות הנחילה ללשוננו במושג "אנושיות", מה עלינו להסיק מפשעי אבותינו? תהיינה אשר תהיינה המסקנות והיכולת האנושית שלנו לפעול, אל לנו לחדול מלעסוק בזיכרון ובעדות של הדברים הללו.
פיליפ קלודל, הדוח של ברודק, מצרפתית: שי סנדיק, מודן הוצאה לאור 2007
מענין שדוקא היום, במפגש חברתי בו השתתף גם מחזאי מקורי, עמיק, רציני ופרובוקטיבי, דובר על הקושי ההולך וגובר למצוא במות שתעלינה מחזות המציגים שאלות רלבנטיות, נוקבות ומציקות. הבמות הגדולות והממוסדות מעדיפות להתחמק כך או אחרת, ולהציג מחזות או מחזות זמר, שנמנעים מעיסוק ב״חומרים מסוכנים״, ומעדיפות חומרים הפונים למכנים המשותפים הנמוכים ביותר של הקהל הרחב. תודה על ההפנייה לספר!