כל הלילה חשבתי על אבא שלי – ישראל נטע

כל הלילה. בשיר נבנית מחשבה קוסמית, מיסטית כמעט, מבלי לאבד כהוא זה מהארצי והאנושי.

השיר הפותח את ספרו האחרון של ישראל נטע, אחד המשוררים המעניינים והמשובחים שכותבים היום, מצליח לשלב במלים ספורות את העולם כולו. שם הספר: "הלכתי על האדמה כמו שהולכים על פני המים" מקדים ומרמז על הרקמה החילונית-רליגיוזית במלאכה של כתיבת שירה יפה. בתחילה מכוסה כובד משקלו של השיר כמו קוסם שעוטה את הקופסה שבה יפליא להתל בחוקי המשיכה. כל הלילה חשבתי על אבא שלי, פותח ומספר המשורר בדיבור יומיומי כביכול, שמחביא בתוכו את הקוד למפת ההתמצאות בהמשך השיר. "כל הלילה – חשבתי על אבא שלי". מקף מפריד בין שתי המלים הראשונות ליתר השורה. המקף מפריד בין שפת הדיבור ושפת השירה.
"כל הלילה" נושא על שכמו הדהוד של עשרות שנות שירה עברית ומחליף באבחה רכה את מה שנשמע כביכול כתלונת בוקר שגרתית, לתמונת השריפה של בית המקדש ב"מגילת האש" של ביאליק:
"כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת וְהִשְׁתַּרְבְּבוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ מֵעַל הַר-הַבָּיִת…" כותב ביאליק בתמונת הפתיחה לשירה הארוכה, פואמה המבוססת על סיפור יהודי עתיק שפתיחתה עוסקת בחורבן המקדש כּוֹכָבִים נִתְּזוּ מִן-הַשָֹּמַיִם הַקְּלוּיִים וַיִּתְּכוּ רְשָׁפִים רְשָׁפִים אַרְצָה. הֲבָעַט בְּכִסְאוֹ אֱלֹהִים וַיְּנַפֵּץ לִרְסִיסִים כִּתְרוֹ?"

מלאכת שירה יפה כל כך

משקלן הרב והקל של המלים הללו: כל הלילה. כל הלילה בער הר הבית, והלילה הזה חורג מאירוע אחד והופך לשאלה הנצחית, בדבר אלהים ומלכותו ועצם קיומו. המפץ הגדול שמתאר את היציאה השנייה מגן העדן: מכאן הווייתו של אלוהים בעולם חסרה משכן. היא עוברת לתחום השאלות. האם אלהים? מאה שנים אחרי המשורר ביאליק מתכתב אתו המשורר ישראל נטע ומתחיל את ספרו כך: כל הלילה חשבתי על אבא שלי.
מותו של האב שיתואר במשפט הראשון של השיר ברמה הכי פלסטית ופיסית של המוות, מהדהד אפוא את שאלת קיומו של כס האלהים וכתרו. הקוד השירי מאותת לנו: אבא, אותו אבא המופיע בשיר הוא אותו אב קונקרטי שהילד היה בא אליו למעבדה לתקוני הרדיו ועד "האבא" האלהים.
תמונת הגוף ועצמותיו הרקבים בקבר, משמשת את השירה העברית לא פעם, כמו למשל בשירי התלונה של משוררי ימי הביניים, תלונת האדם מול אלוהיו על היותו בן חלוף. אך כאן בשירו של נטע, נמשחת חוויית הזיכרון הפיסית להווייה רוחנית מעצימה. חוויה שהופכת כל בדל של תמונה לשדר מאיר ורוחני; המשפט השני, המרכזי בשיר, מספר על מעבדת תיקוני הרדיו. הרדיו, שיש בו פוטנציאל של תמסורת בין אישית ובין זמנית; הנצנוץ שלו באור. ואז, במשפט השלישי מופיע האב, כמי שמסוגל לשרוק סימפוניות שלמות וכף ידו, יד הטכנאי המתקן את החלקים הפנימיים, פועלת בבטחה, ואינה רועדת כלל. יד האב, שהושווה עוד מלכתחילה לאב הגדול האלוהי.
מלאכת השירה כאן כל כך יפה. מלאכת החיבורים בין המלים למשפטים יש בה לחן עצמאי ועדיין כל משפט הוא חיווי המחבר בין התמונות שמסמלות המלים ובין החוויה הכוללת של זיכרון האב. וכך בשיר נבנית מחשבה קוסמית, מיסטית כמעט, מבלי לאבד כהוא זה מהארצי והאנושי ומבלי שתאבד את אחיזתה במלות השיר. אהבתו של המשורר לאביו הקונקרטי ולאביו הגדול, המדריך שלימד אותו את דרך הראייה של היופי המואר שבחומר.

 ישראל נטע, הלכתי על האדמה כמו שהולכים על פני המים, הוצאת כרמל

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, שירה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על כל הלילה חשבתי על אבא שלי – ישראל נטע

  1. מאת טל פורטל‏:

    יאללה, איזה יופי שגילית לי אותו.
    לא הכרתי.

    הוא לגמרי יכנס לספריה שלי:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *