רק קיר גופי הדק.
היה קיץ וזרועות האשה החשופות נשפכו לים והיא נגרפה בהן ואיננה. ושערה היה ארוך ובלי נחומים.
מתוך: שירים, 1948-1962, עמוד 31
ומתחשק להשאיר את המלים כך. בלי לפרשן. להגיד פשוט שוב, היה קיץ. וזרועות האשה החשופות נשפכו לים והיא נגרפה בהן. היא נגרפה בתוך זרועותיה. הקוראת את השיר, רואה את הים גורף את האשה. אהובתו אובדת. התמונה המתחוללת במחשבתו של האיש עוברת אל הקוראת. הקוראת עצמה עתה בלי ניחומים כבכיה ממושכת ומחשבותיה כשערותיה פרועות בלי מסרק מסדיר, בלי שביל מחלק. קריאת השיר רואה את האשה בראשו של גבר אוהב שאהובתו הלכה. וכל מה שיגיד עליה הוא מה שהוא גורע מתיאור עצמו. מתיאור תוככי לבו פנימה. וככל שימשיך השיר הקוראת מבינה במדויק יותר ויותר את הכותרת, האשה שהלכה. שהלכה. זה הרי אהובה שלה שהלך. תמונת זרועו הנגרפת בים ואיננה. שערו ללא נחומים.
בוודאי. הרי כשאהובתו הייתה עמו לא היה זקוק לניחומים. רק לאחר שהלכה הוא נזקק להם.
תחושת האבידה הנפשית הגדולה מכריחה אותנו לעשות בירור חסר פשרות במהות הכאב הפיזי. כאב הגוף והנפש. המשורר מכיר בפנינו את אחדות הווייתו בכל שורה, עם כל מלה וכל אות. ואנו הקוראות נעשות אחד אתו ועם הווייתו שמחברת בין שני התארים הללו כלשונו של שפינוזה. ברוך שפינוזה תופס את העולם כאחדות ששכלנו המוגבל מכיר רק שנים מתאריו. לעיתים, בפרקי זמן נדירים וקצרים, בעת מצבי נפש קיצוניים יש ביכולתנו לתפוס את האחדות הזאת. שירתו של עמיחי מסייעת בידינו; הווירטואוזיות הדייקנית של מילותיו מקפלת את העבר לתוככי ההווה. מול הזיכרון שהופך את סדר המציאות לתמונה, מתרחשת כעת פעולה מפעולות היום, אחותו שמה לפניו את האוכל. כך מתחדדת עצמת האבדן שאיננה מרפה משורשי השיער אל תוככי קיבתו, אולי אל אבדן הרעב והמלים הפשוטות מחברות מה שאינו ניתן כלל לחיבור. "מעל כתפי, תמיד מתוח מפרש מצחי הלבן". תודעתו המשחררת והמוגבלת בתוך קיר גופו הדק.
ופראנץ קפקא כתב, באחד האפוריזמים:
גבר ורקדנית, פאבלו פיקאסו, (תחילת שנות העשרים בערך)
"אתה צריך להבקיע את הקיר בראשך. לא קשה להבקיע אותו, כי הוא עשוי נייר דק. אבל מה שקשה הוא לא ללכת שולל אחרי אחיזת העיניים המושלמת של הציור שעל הנייר, שכבר מראה אותך מבקיע את הקיר. הוא מפתה אותך לומר: "האם איני מבקיע אותו כל הזמן?"
עמיחי מדמה את מחשבותיו למפרש ומחשבותיו הן הרוח שמאחורי המפרש אך אינן מבקיעות אותו. ואילו קפקא, מצחק על כולנו, אותו מפרש לבן שנדמה כי הוא נישא במחשבותינו, אינו אלא אשליה של התקדמות. שוב ושוב האדם מבקיע את הקיר בראשו, וזו הרי אחיזת עיניים מושלמת. החווייה שמצמיתה אותנו אל תוך הפרדוקס המתמיד של תחושת השחרור שלנו. כך גם אצל הדובר שבשיר, הגבר שאחותו שמה לפניו את האוכל. הכאב שהיה צריך להיות כאב של הנפש והזכרונות מפכפך בכל גופו וניסיון הבירור הניחר הוא תחושת זכרונותיו הצורבים הדוחקים בו להשתחרר מעצם פעולותם. להשתחרר מזכרון אהובתו הנגרפת בים השכחה והולכת ממנו.
יהודה עמיחי, שירים, 1948-1962, הוצאת שוקן, ירושלים תשל"ז
יופי. של שיר, של חיבורים לקפקא, לפיקאסו ושל המואר שלך.
אני ארצה לשמוח בשמחתך והרינה שיוצאת מפיך שמפיק מרגליות, אך זה קשה לי.
זאת עקב העובדה שפרנץ קפקא מעולם לא הלהיב אותי, הוא בחור שמעולם לא צלח בלרגש אותי, אני חושב שפרנץ קפקא לא הצליח לרגש קהילות שלמות עקב מעט גזענות.
אמנם, תמיד נחמד לראות את שיריו של יהודה עמיחי.
שלום דני,
לחבר את יהודה עמיחי לקפקא, זה באמת מעשה קצת לא שגרתי, כי לעמיחי יש איזו אמונה באהבה ואמונה בטוב שבעולם שאי אפשר כמובן למצוא אצל קפקא.
שנית, במשך שנים גם אני לא התרגשתי מקפקא ולכן אני חושבת שאני מבינה על מה אתה מדבר.
על איזו גזענות אתה מדבר? גזענות נגדו?
אורית