גוף שני יחיד – סייד קשוע

הסכסוך זה כאן.

המציאות שלנו בישראל מכריחה כל ערבי להתעורר בבוקר ולשאול את עצמו כשהוא מסתכל במראה, מהי הזהות שלו במדינה הזאת וכל מה שתגיד לו המראה חזרה, יהיה בו זרע פורענות: הסכסוך זה כאן, תגיד לו המראה, בתוכך.

נורמן עיסא וקלרה חורי בסדרה עבודה ערבית שיצר סייד קשוע

הספר יצא לפני קרוב לשנתיים ואת הדברים הכי יפים עליו כתב איימן סיכסק בהארץ. חבל לי לכתוב אותם שנית. נא להיכנס ולקרוא.
מתוך שני הגיבורים הראשיים בספר גוף שני יחיד, אהבתי את הגיבור "המוזר" את אמיר להב מג'לג'וליה ששינה את זהותו ליונתן. כן, זה קצת מופרך, פריקי כמעט, כשאני מספרת על האקט הזה כאן, אבל בספר בתוך הסיפור, מתוך המונולוג של אמיר, הזדהיתי אתו לגמרי והייתי לידו בחייו ולא חשדתי במאומה. כלומר לא בא לי לצאת כלל מתוך העלילה החוצה, ולבדוק בציציות של הסופר אם המציא פה סיפור אמין או לא, כי מה שחשוב שהרגשתי את עצמי מכושפת בתוך מערכת קלידוסקופית שמשקפת את הזהות הישראלית, שהיא גם שלי, כי גם אני שם הקוראת בעברית, משתתפת במעשה החלפת הזהות של אמיר להב. ואגב זה להבּ ולא מה שחשבתם.
גוף שני יחיד, שכתב סייד קשוע הערבי בעברית, הצטרף בכבוד לקורפוס הספרות העברית. קורפוס, על פי מילון אוקספורד, הוא אוסף, במיוחד של כתיבה, בתחום נושא ספציפי. כשאומרים קורפוס הספרות העברית, תעלינה מיד שאלות הגדרה וזהות: מי נכלל בקורפוס הזה ומי נמצא חוצה לו. למשל, המבקר יוסף אורן הוכיח באותות ובמופתים שספרו של קשוע איננו ספרות עברית. ריח חזק של לאומנות אפלה נושב מתוך מאמרו הנלהב.

משפחת שכאכיני ערבית נוצרית משכילה בקטמון בירושלים בשנות ה-30

נו, אז מה? מה בעצם את אומרת כאן? למה זה חשוב? זה אומר שהספר טוב יותר או רע יותר אם מבקר לאומני מחשיב אותו כך או אחרת? ומה זה חשוב שהספר הרגיז כמה פטריוטים של הלאומיות בספרות הישראלית? הרי ספרות צריכה לדבר מתוך עצמה ואם הסופר הצליח בכך – סבבה.
התשובות לשאלות הללו הן שהספרות של סייד קשוע מדברות מתוך עצמן ונשקלות במשקלן הספרותי הסגולי והצלחתן היא בכך שהן מדברות גם החוצה אל הפוליטיקה של הספרות בפרט ואל הפוליטיקה של הישראליות בכלל.
ספרו של קשוע, מדבר מעל הכל, על אמנות, אמנות ושאלות השיקוף שלה את המציאות. שאלות של אמת ושקר. כי הסופר הוא אדם שמשחק בזהויות, נכנס דרכן ומשקיף עליהן מבחוץ. מה שנשאר לנו ביד הוא ספר שמציג לנו מבוך. מבוך של השתקפויות וניגודים.
באחד המחקרים הספרותיים שקראתי בהקשר לסופר, בן דור קודם לקשוע, אנטון שמאס וספרו ערבסקות (במאמר הנ"ל של יוסף אורן הוא כותב בבורות מחפירה, שלא תוקנה משך כל הזמן שהמאמר הזה נמצא ברשת, כי המשורר מחמוד דרוויש הוא שכתב את ערבסקות), דיברה החוקרת על דקדוק ייחודי לתחביר הערבי; המציאות כמבוך של ערבסקות, המציגות היגדים המנוגדים זה לזה. קשוע עושה מעשה דומה בספר שכאן. הוא מנגיד את הפרוטרטים שהוא רושם בעט הספרותי שלו אלה באלה. מנגיד אותם מול החברה שסביבם. הוא מנגיד את המציאות לספרות, את המזרח למערב, את הערבי ליהודי ואת הפוליטי לאישי. לעיתים הניגודים חופפים אבל הם שומרים על הניגודית המהותית שלהם. התוצאה היא כפי שאמרתי מבוך של רשמים שלוכד אותנו בתוכו גם לאחר הקריאה.
זה ספר שהפעיל אותי כקוראת הפעלה יתרה, אולי לא הניע אותי בתחום הרגשי, אם כי גם שם הוא נגע בי (בגלל אמיר המסוגנן ממש נהדר), אך הוא מטלטל עמוקות בתחום המחשבתי-החברתי-הלאומי-הזהותי. הוא מסכסך אותי עם עצמי, ומסכסך אותי עם המעט ערבים שאני מכירה, בסכסוך ממין חדש, שמוכר לי מסכסוכי משפחה. סכסוך מקרב, מסקרן.

תמונות של ידוענים פלסטינים. מתוך: הוויקיפדיה

מסקרן? האם זאת אותה סקרנות נרתעת ונכספת כאחד, שאדוארד סעיד כתב עליה בספרו "אוריינטליזם"? וכבר, יש לשים לב איך המושג שנכתב על-ידי יהודיה בישראל, הופך להיות מוצר של מקלדת לבנה אירופאית "אוקסידנטית", שהגיעה למזרח והיא מתפתה לרגל את "האחר" ממקום מתנשא. קשוע מכיר את סעיד ומודע לכל הבלגן הזה היטב היטב. הוא משתעשע במודע בכל המרכיבים הקולוניאליסטים המנוגדים האלה כמו מנהל מחסן, ששם דברים בסדר ובארגון הגיוני, ודווקא אותו סדר מביא את התסבוכת לעוצמה שאין לה שיעור.
מכאן, שבאומרי שהספר הוא מעל הכל דיון באמנות, אינני אומרת שהספר נטול פוליטיות. הוא איננו יכול להיות ולא רצוי שיהיה כך עירום מהמציאות, כי המציאות שלנו בישראל מכריחה כל ערבי להתעורר בבוקר ולשאול את עצמו כשהוא מסתכל במראה, מהי הזהות שלו במדינה הזאת וכל מה שתגיד לו המראה חזרה, יהיה בו זרע פורענות: הסכסוך זה כאן, תגיד לו המראה, בתוכך.

סייד קשוע, גוף שני יחיד, כתר, 2010, ירושלים

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על גוף שני יחיד – סייד קשוע

  1. מאת יוסף אורן‏:

    ל"אלף נודדת" שלום רב,
    אני מצטער שהגעתי באיחור כה רב למאמרך, המגונן על ספרו של סייד קשוע "גוף שני יחיד". אכן, צדקת: שמו של מחמוד דרוויש השתרבב למאמר כמחברו של הספר "ערבסקות" שמחברו הוא אנטון שמאס, ולכן אני מכניס כעת את התיקון הנחוץ.
    באשר לשיפוט הרומאן של סייד קשוע וכן למידת היותו חלק אורגני מהספרות העברית נישאר במחלוקת – וברור שלא הבנת את עמדתי וגם דיווחת עליה באופן שגוי.
    סייד קשוע הוא ערבי ישראלי שבחר לכתוב בשפה העברית – וזו, כמובן, זכותו המלאה כאזרח שווה-זכויות במדינת ישראל, אף שעל-פי החזון הציוני והממשות בימינו היא מדינת הלאום של העם היהודי. לפיכך הוא סופר ישראלי המשתיייך לספרות הישראלית, אך אין הוא יכול להיות מוגדר כמשתייך לספרות העברית, אשר לה יש מסורת תרבותית אחרת, גם ממושכת מזו שהצליחה לצבור הספרות הישראלית, ואשר לה גם ערכים ויעדים אחרים, והם שמעניקים לה את חיוניותה המיוחדת מאז הקאנוניזציה של התנ"ך ועד אחרון הספרים שנכתב בהווה על-פיהם.
    יוסף אורן, 13/72013.

    • מאת אורית פראג‏:

      שלום יוסף,

      תודה על התגובה.

      דומני שעם קריאת התגובה שלך אנחנו פחות או יותר נשארים בעמדותינו.
      אך אינני יכולה להתאפק ולא לומר כמה דברים:
      על פי החזון הציוני, ישראל לא רק שהיא "מדינת הלאום של העם היהודי" אלא גם מדינה, שבה שוויון הזכויות הוא לא רק עניין פורמלי אלא עניין מהותי ועקרוני, ארוג ומעמיק בתרבות המדינה המתהווה כאן.
      אין ברצוני להיכנס לדיון העצום ורב הזרועות וההסתעפויות של מטרות הציונות, או של הזמן שבה נוסח החזון הציוני, או ההתהוות וההתמזגות שלו עם הארץ הזאת.
      כך או כך, בסופו של דבר יש אנשים, שקוראים לעצמם אנשים עברים, ויש לנו שפה ויש אותך ואותי ועוד כמה וכמה מיליונים והם אלו שמעצבים את התרבות ואת השפה של מה שמתחולל כאן.
      ומובן מאליו שבין כל האנשים נמצא גם הסופר סייד קשוע, שספרו עורר אותנו לדיון הזה כאן והדיון הוא חלק מהציוויון העברי שלנו. קשוע, שכותב מאמרים נוגעים ללב ומעוררי השתאות בעיתון הרציני היחידי הקיים "במדינת הלאום של העם היהודי" ולקשוע יש קוראים וקוראות. כשקוראים אותו, מנהלים עמו דו שיח שאיננו רק לאומי, אלא הוא נוגע בשורשי האנושיות של כל אחד ואחת מן הקוראים.
      האנושיות שלי היא יהודית, כי אני כזאת. והאנושיות של סייד קשוע היא ערבית, כי הוא כזה. אבל שנינו דוברים וכותבים עברית ובעברית אנחנו יוצרים משהו חדש. קשוע מוסיף שכבה גאולוגית חדשה לעולם הגדול והנרחב של הספרות ומידורו מהספרות שאליה החליט להצטרף, היא הפסד של מי שממדר אותו.
      אני חושבת שמזלה של הספרות העברית שסופר כמו קשוע הצטרף אליה. הוא מוסיף לה הוויה אינטראקטיבית שמסייעת לנו להגדיר את עצמנו כאן, בשפה העברית, בארץ ישראל, במדינה המשוסעת ועם אנשים כמוך, שנח להם להגדיר ולמדר את קשוע הסופר העברי, כמי שהוא "ישראלי" בלבד. ואולי טוב שיש הגדרות כמו שלך ששמות גבולות לשיח ובתווך נהיה אנחנו אנשי המאה העשרים ואחת, מי שחיים במדינת ישראל בת ה-56 שבה, ובה, "הלוואי כי כל כל איש יחיה באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח אשר לא יסופר מקרבנו, המאירים נתיבות, חדשים לבקרים, ברוח בינתם. באמונתם יחיו."
      אלו דברי הרצל, מתוך "מדינת היהודים".

      אורית

  2. מאת בארי צימרמן‏:

    הידד לאורית! שיחתך קלחה, ענית כהלכה ועמדתך מבורכָה! בני אברהם העברי לא מבקשים רשות מאף אחד לכתוב בעברית, והספרות העברית, ששרדה קשיים רבים כל כך , תשרוד גם את יוסף אורן, בעזרת השם יתברך.

  3. מאת יוסף אורן‏:

    לאורית (וגם לבארי צימרמן) שלום רב,
    המחלוקת על צביונה של מדינת ישראל ועל ייחודה של הספרות העברית תיוותר בעינה, כי מי אני, אדם, אשר החלטת להדיחו מהמאה העשרים האחת (אף שנותרו לי, כך אני מקווה, עשורים אחדים להיות נוכח גם בה), שאפסוק על עתידם של שני נכסים אלה של העם היהודי.
    בניגוד לך, אורית (וכנראה גם בניגוד בארי צימרמן) התנסיתי באשלייה הכפולה של דורי (להיות אזרח העולם ובן-בית בתרבות הגלובאלית) ואני מכיר היטב את תוצאותיה. זכותכם לאחוז באשליות של דורכם (בין שיהיו עולמיות ובין שיצטמצמו בעתיד הוורוד הצפוי למדינת ישראל במזרח התיכון – זה שנחלם בעבר, זה שמצוי בהווה וזה הצפוי בעתיד), ולדאבוני גם אתם תיאלצו כדור – כך אני משער – לספוג את תוצאותיהן של אשליות אלה.
    אני מודה: מצאתי נחמה רבה בכך, שהוספת ציטוט מ"מדינת היהודים" של הרצל, ולכן אני מציע שתתעמקי גם ב"אוטואמנציפיצה" של פינסקר (שהרי איני יכול לצפות שתתעמקי גם בכתביו של ז'בוטינסקי).
    ומכאן אני עובר אל מה שהפך לפתע שולי בשיח בינינו : מאחר שרק על טעם וריח כדאי להתווכח, אני חוזר על פסק-הטעם שלי על ספרו של סעיד קשוע. במאמר הביקורת שלי, שאליו התייחסת, אורית, במאמרך באתר הזה. וזהו בקצרה פסק-הטעם שלי: ספרו זה של סייד קשוע הוא רומאן בינוני, מאולץ, הכתוב במבנה מגושם וחסר עומק בגילוף הדמויות. זכותך המלאה לא להסכים לפסק-הטעם הזה, אך כתנאי לאי-הסכמתך עליך לדייק במסירת הנימוקים שעליהם ביססתי את פסק-הטעם שלי. ובכך כשלת, וחבל. אני מניח שסייד קשוע יפיק הרבה יותר תועלת מפסק-הטעם הביקורתי מאוד שלי מאשר מהשבחים הרבים שהרעפת על ספרו זה.
    מילא, יסולח לך שמיינת אותי בפזיזות כזו מיד כ"לאומן" במקום לבחון ביושר אינטלקטואלי את נימוקי במאמר על דלותו הספרותית של הרומאן "גוף שני יחיד", אך אם תחזרי למאמרי על ספרו של קשוע, תווכחי שגלשתי במאמר לעמדה המצמצמת בהגדרת מהותה של "הספרות העברית" (מצמצמת בהשוואה לתפיסתך וכנראה גם להשקפתו של בארי צימרמן) כתגובה על משפט שבו הגדירה הוצאת כתר על עטיפת הספר את סייד קשוע "כאחד מגדולי המספרים בספרות העברית כיום". אם את חושבת שההוצאה צדקה בהערכת גדולתו של סייד קשוע כמספר, ייתכן שעלייך להכיר קצת יותר את מדפיה העמוסים של הסיפורת העברית אשר נכתבה בדור הנוכחי (דור שכיום פעילות בו בה-בעת חמש משמרות של מספרים). וייתכן שתופתעי מהתשובה של קשוע עצמו, אם תשאלי את דעתו על משפט בלתי-אחראי זה של הוצאת "כתר".
    וברוח טובה זו אני מזמין אותך (וגם את בארי צימרמן) לקרוא את הרומאנים הישראליים היותר טובים של סופרי הדור הנוכחי – לפחות את הטובים יותר מהרומאן הזה של סייד קשוע (כי מתפרסמים גם רומאנים הרבה יותר גרועים ממנו).
    בברכה, יוסף אורן.

להגיב על אורית פראג לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *