מועדון קריאה – ויקטוריה

כל תכונה של שיגעון וכיעור, אצל דמויותיו של סמי מיכאל, בספר ויקטוריה, יש לה התחלה עגומה ונקודת פתיחה של החמצה אנושית שוברת לב. אבל, בתוך כל זה גדלה הדמות הראשית, ויקטוריה, שאינה מוותרת ואיננה מתכערת, אלא שומרת על קומתה הזקופה ונוסכת בנו תקווה.

על שולחן עבודתי, העטיפה כחולת הגוונים של הספר ויקטוריה מאת סמי מיכאל, בגדים סחופים במי הים על החוף, בגבול שבין היבשה והמים, מובילים את העין אל מה שאינו נמצא בתמונה. של מי הבגדים הריקים הללו של גבר? של אישה? האם זו גלימה שחורה המכווצת במים ומדוע חלקו העליון של בגד ים מפוספס בגוונים של ורוד וכחול נמצא אף הוא שם?

מה התמונה הזאת מבקשת לספר לנו? האם היא מבקשת לספר משהו עלינו הקוראים בסופו של הסיפור, על שהיה ואיננו עוד? אולי על הים של קהלת? כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. (א' 7). ובכל זאת בי הספר הזה נסך תקווה.

תמונת נוף המים בים, רחוקה עד מאד מכל מה שהיינו משווים מול עינינו בעת הקריאה, מתוך נופיה של בגדאד, עיר חייה של ויקטוריה. אמנם עם תום הסיפור, נדע כי ויקטוריה עלתה לארץ ישראל שעל חוף הים, הארץ הקשה והתובענית, וילדיה גדלו בה והפכו לבעלי בתים ולבעלי משפחות. אך עיקרו מסופר בעיר האקזוטית שעל החידקל. שם אנו מתוודעים אל ויקטוריה ואל החצר בה גדלה. אנו מתחברים באהבה אליה מהשורות הראשונות בתחילת הספר כשהיא בדרכה אל הגשר מעל הנהר העתיק וגברים צובטים בגופה, חומדים את מה שמוסתר תחת לעביית המשי השחורה, והיא מהלכת בבהלה על רצפתו המתנשמת של הגשר, כפי שכותב הסופר הנפלא הזה סמי מיכאל. אבל מהגשר שהלכה אליו כדי לשים קץ לחיים כפויי הרעה שנולדה אליהם, היא תחזור לבסוף, מחוזקת.

מאז הפיסקאות הראשונות לקריאה נעטפים הקוראים בהוויה חושנית, רבת קולות וריחות, מרקם עשיר ועתיר פרטים של העיר הערבית ובתוכה המשפחה היהודית המורחבת, בחצר הישנה הדו-קומתית ובגג, עליו נפרסים עם לילה המזרונים בתקופת הקיץ. ובכל המכלול הגועש הזה, הילדה והנערה והאישה ויקטוריה ואהבתה לרפאל.

ויקטוריה נולדה בראשית המאה העשרים בחצר עמוסת יצרים וערגות עד להתפקע, ברובע יהודי של בגדאד. בגב הספר מסופר לנו כי מילדותה מזומן לה גורל של בת אנאלפביתית בסביבה שגברים מושלים בה. ועם זאת, אנחנו רואים כי גם הגברים, בתוך מסכת החיים הצפופה ורבת האיסורים שחלים עליהם, משלמים מחירים טרגיים של כמיהות לא ממומשות, מחפשים את מקומם במציאות, שהולכת ומשנה את חוקיה. וגם אם לא הייתה משתנה, הייתה קשה כפי שהיא. כי מסגרות החיים תפקידן לרסן את כל התשוקות והחלומות ולהעביר לגבר אחר את האישה שעזורי, אביה של ויקטוריה, אוהב ולתת לו את נג'יה, אותה הוא יחפש בלילות בצעקות, נג'יה, נג'יה, בעודו מקנא לעזיזה, על משכבה עם בעלה האימפוטנט. זוהי תקופה שתינוקות נולדים שנה אחר שנה וחלקם הגדול מת. ותפקיד האימהות, זולת זה שהן מנקות ומבשלות ומכינות ומגישות ורוחצות ועוזרות לצרותיהן גם חרף רצונן, הוא לשמור על בנותיהן מפני אונס לא רק כדי להגן עליהן מאלימות אלא לשם הקפדה על הבתולין היקר, כי זולתו אין לנערה שום ערך.

במהירות עצומה, עוטף אותנו המספר בתפאורה מרובה ועשירת פרטים – עד כדי קושי של התמצאות בקשרים ובייחוסים המשפחתיים – שסגולתה המרכזית היא ריאליזם שאיננו גולש לנוסטלגיה והוא מנטרל בעצם התקדמותו את השיפוט ההיררכי על מהותה של החברה הזאת. החברה ההיא שם, על כל מדורי הגיהנום שבה, היא הקומדיה הטרגית האנושית או הטרגדיה הקומית באשר היא. בתוך החצר ברובע היהודי של בגדאד, כל מנעד היחסים המוכר לנו, בינות אנשים ונשים המקפידים על חוקים מחמירים של מסורת ודת ובתוך כך שוברים על כל טאבו אפשרי.

על חייה של ויקטוריה ועל החיים של כל יתר דמויות המשנה בסיפור, על בת-דודתה, שהיא כנראה גם אחותה, מרים, על שכנה מעלוק נונו, על תוֹיה, הילדה שאוהבת את עזרא והיא נשואה מאז ילדותה, עוד טרם שקיבלה את הוסת, לגבר מבוגר, על סבתה מיכל ועל האם נג'יה ושגעונותיה. רשימה חלקית. על כל אלה אנחנו למדים דרך זוויות ראיה שמחליפות את מקומן בקצב לא אחיד אך מתמיד; מזה לזה מפה לשם, שכל מטרתן לעקוב אחר התפתחות אישיותה המרשימה של ויקטוריה. זוויות הראיה משתנות, בתנודות שאינן גדולות מדי, רובן מתרחשות בתוך החצר של המשפחה המורחבת והמצלמה הנסתרת כמעט שאיננה יוצאת משם, אלא כדי לעקוב אחר יציאותיה הנדירות ביותר של האישה הנהדרת הזאת אל הרחוב הבגדאדי. אך אותה להטוטנות שעושה הסופר עם המספר שלו, היא אקרובטיקה ספרותית שכמעט ואין לה אח ורע בספרות העברית. היא מעבה את הדמויות ומעדכנת את הבנתנו אותן באופן הדרגתי ומפתיע.

ועל כן סיפורה של ויקטוריה מימי ילדותה, נעוריה, אהבתה, ראשית אמהותה, הישרדותה בנישואין עם גבר שרמנטי רודף ורדוף הנשים, שהתאהבה בו, בתוך החצר ההיא והייתה רק אחת מהנשים שאהבו אותו, הוא סיפור פמיניסטי שאין רבים מסוגו. סיפור פמיניסטי שנכתב מתוך רגש עצום של קרבה אל אותה אישה והערכה אדירה אינסופית כמותה יכול לחוש רק בן לאמו. עם המחשבה הזאת נשארתי עם תום הקריאה.

ויקטוריה בנתה את חייה במוסריות וברגישות, בבחירות עדינות שבין נכון ולא נכון, כשהיא כבולה לחוקים המתאכזרים לחלשים. אין אנשים "טובים" ואין אנשים "רעים" בעולם של הספר. כל תכונה של שיגעון וכיעור, אצל דמויותיו של סמי מיכאל, בספר ויקטוריה, יש לה התחלה עגומה ונקודת פתיחה של החמצה אנושית שוברת לב. אבל, בתוך כל זה גדלה הדמות הראשית, ויקטוריה, שאינה מוותרת ואיננה מתכערת, אלא שומרת על קומתה הזקופה ונוסכת בנו תקווה.

סמי מיכאל, ויקטוריה, עם עובד, 1993

(ההדפסה הראשונה היתה בשבט תשנ"ג 1993 זו שבידי היא מההדפסה השביעית, ביולי 1993)