מה יש לומר – נורית זרחי

ברצף למידת התפקיד הגורלי של היות הורה, יש נקודת זמן שבו אנו למדים על גבולות היכולת להגן עליו או עליה. כי לכאורה, בתחילת הדרך, כשהרך המתוק עד אינסוף כרוך בחיתוליו, וכמה שכבות ביגוד ופוך קטן וטוב מגינות עליו מהקור, ושדי הנוטפים מביאים מענה לרעב שלו ונענוע בחיקי משקיט את טלטוליו, דומה שאוכל להגן עליו לעד. ואז הרגע הזה. לכל הורה הרגש המפתיע שבו הוא לומד כי זה, האנוש הקטון, נועד לחיות בבדידותו כמוני, בכאביו, בפחדיו ובגבעות הסכנות שגבהות עליו מכל עבר. ושום דבר, שום דבר לא יצלח בידי.
אלא שפה המשוררת, נורית זרחי, המקורית לעד, שחומקת באופן מתמיד מבנאליה, מספרת על כל מה שיש לפני ואחרי ותחת הזעזוע הזה. ואירוניה דקה מופנית כלפי האהבה האינסופית בדימוי שאין כמותו: "אני בולעת את עצמי" להחביא ולהסתיר את הטיטנים המפחידים מפניה של אהובתה הקטנטונה. גם אירוניה וגם הזמנה לטיול ביופי היפה של אהבתה. טיול שמסתיים במשפט הסוגר: "אהבתי כמו מזוודה של מהגרים", כי היא היא המזוודה הזאת, שבסופו של דבר, אכן נותנת לבת הקטנה את זהותה.

מובן שאינני פורשת את אהבתי לרגליך

מכאן, שהתפקיד הגורלי של היות הורה, מה שיש בו, ומה שאפשר וראוי, אם רוצים לעסוק בנושא הזה בדיון חמור סבר, הוא האחריות לתכנים שבתוך המזוודה. ומה שאין בו, הוא את היכולת להגן על הפעוט מהעולם הזה. יוצא שהאהבה ההורית, כשלעצמה, זו שגודשת אותנו ומעצבת את כל הטוב שבנו, מתאפיינת בשאיפה ילדותית כמעט למה שאי אפשר לעשותו.