האהבה מזכירה לנו את אבידותינו וכאבינו ומזכירה לנו את השמחה על חיינו
אני אוהבת את השיר הזה כל כך. אני אוהבת את השיעור רב המימדים בפילוסופיה של החיים, שהוא משורר עליו, מבלי להתקרב כלל לפילוסופיה, או סתם לפנמנולוגיה ובוודאי לא לפוסט-מודרניזם או לשיחות על צילום של רולנד בארת'.
ומתבקשת סליחה בשל הפתיחה המלומדת מדי, מול פשטותו האנינה והמלבבת של השיר הזה. במוזיקליות מוקפדת, מציג השיר את הניגודים המתנגשים ברכות אלו באלו ומתקטבים אלו מול אלו וכל העת הזאת, אנו הקוראים יודעים, כי אילולא הייתה איזה אחדות מחברת, לא היינו מסוגלים לתפסם כניגודים. אלא שהאחדות הזאת, כמו הניגודים עצמם היא חמקמקה ומתעתעת ועל כן זה שיר הלל לחיים ושיר עצוב מאד. ושני התארים הללו מצטמצמים, בשל שכלנו המוגבל, כפי שטען שפינוזה, מפני אינסופיות התארים של אלהים.
"אני אוהב את קיר הסלע" אומר הדובר בשיר, אנו רואים את התמונה שנשקפת מול עיניו והוא מאפשר לנו לראות גם את השתקפות התנועה של עלוות עץ הפיקוס. ועתה הוא מנחית לנו את התעתוע הראשון: אותו, את עץ הפיקוס הוא אוהב, ולא את דימויו. בוודאי לא את דימויו כפי שנתפס במצלמה של הסמארט פון, לכל אותם שמגיעים לאירועים (ועתה גם לשגרת חיי היומיום) כדי להנציח אותם בדימוי שיופץ לחבריהם ותוך כך שוללים מעם עצמם את עצם החוויה של הדבר. של החיים. לא על הדימוי הזה בהכרח הוא מדבר פה אלא על הדימוי האמנותי בפרט וההמשגתי בכלל. על הדימוי של המילה. על חומרי הגלם של התבונה.
וכיוון שהכניס את המושג של הדימוי, אנו מבינים כי השיר נסב על המאבק האנושי הקיומי שבין התבונה ובין החושים. בעצם אהבת החוויה גופא. "אני רואה יותר ממה שאני יודע, יותר ממה שאני יודע לכנות בשם". זהו מאבק שמזין ומפרנס את המשמעות של היומיום בחיינו. מאבק שאין לו פיתרון ואומלל מי או מה שמנצח בו. האהבה מזכירה לנו את אבידותינו וכאבינו ובו בזמן מזכירה לנו את השמחה על עצם חיינו.
הדובר הוא איש זקן, הנעלמים בחייו, האבידות שלו, קיימות עתה רק בזכות חייו שלו. בזכות תודעתו הזוכרת. והיא היא שמאחדת את הניגודים. היא זאת שמקנה משמעות לאהבתו, לולא תודעתו, היה קיר הסלע רק קיר סלע.
טוביה ריבנר, אחרונים, 2011-2012, הוצאת קשב לשירה, עמ' 70