אלף נודדת

סוד לבי ומצפוני, אחד משירי החשק שכתב המשורר משה אבן עזרא, הוא שיר קליל, שנכתב לפי תבנית מהוקצעת וחמורה, גם מבחינת הצורה וגם מבחינת מבנה התוכן.
במקום שאכביר בהסברים מלומדים על התבניות הסגנוניות, בשירת החול של משוררי ימי הביניים, כדאי לקפוץ ישר אל הבית השלישי, בו מתחיל האקשן… מאהב גבר, מספר לנו מצפונות לבו, על לילה שבילה בו עם צבי עופר איילים. "עופר דללו מתניו", כלומר, איך נראה הבחור הצעיר, היפה הזה, שבילה אתו? מתניו צרים, כי כך היה יפה לגברים הצעירים שהופיעו בחייהם של המשוררים, במסיבות הגן שלהם, ובכך אגב, הם דמו לאידיאל היופי הנשי, שאף הוא קילס מותניים צרים. הדיבור על המותניים מלמד אותנו על כלל חתיכיותו של אותו גבר צעיר. ובכן, הבחור הזה בא לביתו עם השקיעה, בעת שהשמש ירד, ופניו מולו ועיניו כמו חצים, משגעות אותו ומחזיקות אותו ער ומעורר. כל מה שהיה בלילה ההוא, נוכל אנו הקוראים לדמות, בעזרת השורה הבאה: "ובכל פה אכלני". היה שם תיאבון והייתה שם תשוקה ולא היה איבר שהשאירו אותו ללא טעימה.
והשיר ממשיך, ומתאר את שעות הבילוי עם אותו בחור, שלאחר עונג העגבים בלילה זנח עם בוקר את המאהב; היתל, רימה ועזבו. אין בידי המאהב לעשות דבר, גם אם יחשוב עליו דברים טובים, כפי שהוא מלגלג על עצמו באמרה ערבית שהייתה שגורה אז, אין סיכוי שהצעיר, אותו עופר דל-מתנים, יחזור אליו.

את השיר הזה כתב והקריא, או אפילו המציא כאימפרוביזציה משה אבן עזרא בימי צעירותו, במסיבת גן כלשהי, אי שם במהלך המאה ה-11. ולנו, בני המאה ה-21 המרובעים והשמרניים, נדמה שכל חתרנותו של השיר בכך שגבר מתוודה בו על אהבהבים לגבר אחר. אלא שאפשר שבשיר הזה, הווידוי הגלוי, הוא רק מעטה הכרחי למסר חתרני עמוק הרבה יותר.
באמצעות בקיאות מופלגת בכל ספרי המקרא, משתמש ר' משה אבן עזרא הצעיר, בהקשרים המרמזים לפסוקים כבדי משקל בעיקר מספר איוב. איוב פונה כזכור אל שלושת רעיו שמפצירים בו לנטוש את אלוהים ומתווכח עמם. ספר איוב מספר לנו בשפה שירית וגבוהה על המאבק הפנימי בתוכו להסיר את התעתועים שמשקפות עיניו מן המציאות החיצונית ולא להתפתות להם.
גם הדובר בשיר שלנו פונה אל מישהו בגוף שני. הוא פונה אל ה"מריב". כלומר אל דמותו של זקן מסורתי בקהילה, שידועה עמדתו הביקורתית כלפי חיי נהנתנות, זו איננה הולמת יהודי מסורתי כפי שהיו יהודי ספרד בעת ההיא. יש לדעת, פלא שירת החול של משוררי ספרד מתחולל ונוצר בתוך חברה יהודית מסורתית שאיננה מתבוללת בחברה המוסלמית סביב לה, החברה המתקדמת ביותר של אותה תקופה.
אך בעוד שהדובר בשיר מדבר על נהנתנות הומוסקסואלית, הרי ההרמזות לדברי איוב, משדרות סבטקסט שונה לגמרי. בשיר הימי-ביניימי מספר המשורר על עיני המאהב שהם כמו חצי-עונג, ואילו איוב מעלה הגיגים על עיניו שלו, כלומר על הראייה הנכונה של העולם. עיניו, הוא אומר, הולכות אחר לבו, (איוב ל"א 7) ומצהיר בפני אלוהים כי לבו היה בעבר חומד את מה שראה משל אחרים ואת הזהר היפה של המאורות בלילה. זה, בעיני איוב, זהר מתעתע, המדומה לעוון הרהורי האלילות. האמונה, היא משהו עמוק פנימי וסודי, רק צפונות הלב מכירות בכוח האלוהי. ומה שעובר איוב כל הלילה, בהשוואה לדובר בשיר שלנו, הינם ייסורים המכרסמים בתוכו על שום שהוא חרד מאבדן האמונה.

כלומר עצם ההקבלה המשעשעת שעורך המשורר העילוי הצעיר והחצוף משה אבן עזרא בין השיח הפילוסופי התיאלוגי באיוב, לבין דיבור בייסורי גבר שאיבד את גבר חשקו, אחר לילה של עגבים וגרם  לייסורים ששייכים להנאות החושים בלבד, מייצר לגלוג אפיקורסי – חילול הקודש ממש – על הייסורים הרוחניים הנשגבים שכתובים בספר איוב. לימים, בימי זיקנותו, הצטער רמב"ע על שיריו אלו, והחרטה שלו, מוכיחה אולי עוד יותר מכול עד כמה נועזת הייתה שירתו המוקדמת.

פוקנר מכריח אותנו לשאול שאלות מדממות על דמות האדם ועל שורשי המוסר ומותיר מסתורין למה שאין לו פשר, לאותו פער בין מה שהבנו ובין מה שלא נבין לעולם, כי המלים אינן יכולות לספר הכול.

נאמר מראש כי קשיי הקריאה באבשלום אבשלום לויליאם פוקנר (1897-1962), אינם נובעים מכך שהוא כתוב באופן משמים. בספרו יש עלילה דרמטית ומלאת מתח פנימי, עונג גדול נגרם בעת חשיפתה. הקושי נובע לא רק בשל גובה השפה והמשפטים המורכבים אלא משום שהנושא, כלומר הגיבור המרכזי בסיפור המעשה בכל עמוד ועמוד איננו ברור מאליו, הנושא עצמו מתברר במאמצים אדירים.
לא כל יום אפשר לקרוא את אבשלום אבשלום, אבל כשסיימתי את קריאתו הרגשתי שזה אחד הספרים הנשגבים שקראתי מימי. עיקרו, הוא עיסוק במיתולוגיה האכזרית והטרגית שמעצבת את ההיסטוריה האמריקאית הופך אותו לרלוונטי לחיינו כאן ועכשיו ולמעורר מחשבה עמוקה. כשיורדים לחקר המסתורין של הדמויות ומניעיהן מתמלאים בתחושת התעלות. פוקנר מכריח אותנו לשאול שאלות מדממות על דמות האדם ועל שורשי המוסר ומותיר מסתורין למה שאין לו פשר, לאותו פער בין מה שהבנו ובין מה שלא נבין לעולם, כי המלים אינן יכולות לספר הכול.

בירור הנושא כפעולה מאומצת המופנית לקוראת, זאת עצם האסטרטגיה של פוקנר, ואין פה תעלול ספרותי גרידא אלא חלק אימננטי ממהותה של הספרות הזאת; הקושי בבירור הנושא הוא חלק מעצם בנייתו של המיתוס. מסופר שם על האיש תומס סטפן שברח מביתו בגיל 14, נישא לאישה בהאיטי, עזב את אותה אישה וחזר לאמריקה, למדינת מיסיסיפי ושם, בעיר ג'פרסון בנה את ביתו, כלומר פיקח על עבדים שחורים שבנו את ביתו ונשא אישה מבנות המקום. בן ובת נולדו לו מאשתו הזאת אך עברוֹ נכנס וחודר אל תוך חייו וגורם לצאצאיו לשאת בעוון חייו וחטאו, ובחירותיו.
פוקנר שואף להבין את המהות הכוללת של החברה האמריקאית, כלומר את טבעה ואופייה וסיבותיה של ארצות הברית של אמריקה בסוף המאה ה-19. ארצו שלאחר מלחמת האזרחים. החברה הזאת בנתה בזמנו חברה תעשייתית, והציגה קפיטליזם משגשג שהפך אותה למעצמה החזקה ביותר בעולם. אלא שהיא נבנית על גבי חורבות הפאודליזם הלבן האדנותי שניצל את עבודת השחורים במשך כמעט 200 שנה ושאריותיו מחלחלות וקיימות עד היום.
פוקנר, הסופר, העיתונאי לשעבר, יוצר אמנות ספרותית מונומנטלית שהיא אלטרנטיבה להסבר המדעי. בעוד שההסבר המדעי מנסה לפרק את המציאות לתחומי ידע אוטונומיים, הספרות היא כמו "החשיבה הפראית" מושג שניסח האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס. היא מעניקה הסבר הוליסטי; היא תמצא דרכים להבין את כל סוגי הטבע ונכללים בה תחומים שהמדע טוען כי אינם ברי בדיקה, תחומים הנוגעים לאמונה, ולנגיעה בשורשי הסיפור האנושי על הצווים הראשונים של הבריאה ועל חטאיו הקדמונים.

וכמו הדמויות הגדולות במיתולוגיות הקדמוניות גם תומס סטפן לא יודע שחטא. כשהוא מבין שטעה במעשיו, כשהדבר מתחוור לו, תוך כדי הקריאה שלנו, הוא נוקט בצעדים קשים שגורמים לנו לטלטלה ולזעם. לאט לאט נפרש בפנינו הסיפור. הוא מתחיל בסופו. אנו מתוודעים לתוצאות מעשיו הכואבים והמכאיבים של סטפן ולבתו, שנאסר עליה להתחתן עם אהובה, ולבניו שחושדים בגורלם הטרגי ומבררים אותו באופן שמכמיר את לבנו. לאט לאט אנו מתוודעים לדמויות, כל אחת מהן פגומה בדרכה ומייחלת לאהבה ולהכרה מתוך עולמה התחום והמוגבל. ברגע מסוים מתחילה גם מלחמת האזרחים של ארצות הברית. מבחינה כרונולוגית היא באה באמצע הסיפור אך היא איננה נמצאת במרכזו. היא שולית במובן הזה שמצואותיה העקובות מדם משאירות

את גיבורי סיפורינו בחיים. כי המלחמה היא תוצאה של חטאי העבר. וגם זאת לא נבין מיד. לאט לאט נתוודע לחטא הנורא של האדם הלבן כלפי השחור דרך מסלול חייו של סטפן. לא באופן הפשטני, החשוף לאור השמש, כפי שהופיע למשל בסרטו של סטיב מקווין "12 שנים של עבדות", אלא באצבע המאשימה את חדרי הלב הפנימיים ביותר. את חדרי הלב שאינם מוכרים, לאלו שחוקי החברה והמטרות שהציבה בפנינו הסתירו מהם את קיומם. זאת היא תמצית הטרגדיה שבה התמקד פוקנר כשלקח בהשאלה את השם אבשלום ויצר עליו טוויסט שמפרש ומטעה בו זמנית.
אנו למדים, סמוך לתחילת הספר כי בנו של סטפן, סירב לשמוע בקולו ולהרוג את חברו הטוב, שרל בון. הנרי בורח מאביו בשל הצו הנורא שהטיל עליו. ועתה נזכר, מיהו אבשלום התנכי? אבשלום, אחי אמנון, בנו של המלך דוד, רצח את אחיו ומרד באביו. ונזכר בדברי הקינה של דוד כשהתבשר, על כישלון המרד של אבשלום במותו של בנו: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי." לא על "אבשלום" חוזר המקרא פעמיים אלא על כינוי השייכות "בני". בספר שלנו החזרה על הטיית הכינוי, לא תהיה במקומה. כי לאחד משני הצעירים, סטפן אינו קורא "בני". שני אבשלום נמצאים בסיפור הקשה הזה. ושניהם, שני האבשלום בנים לסטפן. אחד מהם רוצח את אחיו.

ומה עושה כאן הסופר? הוא אינו מהדהד את מיתוס בריאת האדם, גם לא את חטא קין והבל. הוא מפנה אותנו לכאב הבלתי אפשרי של המלך דוד בזקנותו, בעמדו, מחכה להודעת השליח. כל הודעה היא כישלון ואבדן. פוקנר מעלה אפוא את היחס שבין הלבן לשחור למדרגה של מלך ובנו. כי הרי מהר מאד נוצרו בני כלאיים בין הלבנים והשחורים, וחטא העבדות, ההתנכרות לאנושיות שבאדם האחר, מקבל גוון מזעזע עוד יותר כשהאחר הוא בנך שלך. נזכיר את תומס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארצות הברית, שנחשב לאבי זכויות האדם והיה מהגורמים הבולטים ביותר בניסוח הצהרת העצמאות. על אף שנחשב לאביר החירות, העסיק ג'פרסון לאורך השנים מאות עבדים באחוזתו. במשך 38 שנים ניהל ג'פרסון יחסים עם אחת השפחות, סאלי המינגס ממנה נולדו לו שישה ילדים להם התנכר. לצד זה רוצה להפנות לריאיון המרתק שערך קובי מידן עם יעל שטרנהל, שבו היא מדברת בין היתר על החטא של הלבנים כלפי השחורים; "החטא כלפי הכבוד הבסיסי לכל אדם באשר הוא אדם" ומספרת על התעשייה השלמה גם בדרום וגם בצפון שהייתה מושתתת על עבודת השחורים שאינם מקבלים משכורת.
רבים מגיבוריו של פוקנר הם בני הכלאיים. בני הכלאיים מעוררים בספריו את הפחד העמום והנסתר שמחלחל תחת רקמותיה של ההצלחה האמריקאית. אורב לכרסם בה. הפחד מסכנה הגדולה מפערים חברתיים גרידא שבין עניים לעשירים, בפחד עצמו מבן הכלאיים, ובאי ההכרה בו, יש חתירה נגד האנושיות עצמה.
בּוֹא וְאֶשַּׁק לְךָ, בְּנִי, הָאָדָם… גּוּפְךָ לֹא רֻחַץ עוֹד מֵחֶלְאָה וָדָם אַךְ לִבְּךָ מְפַרְכֵּס, מְזֻכָּךְ וְטָהוֹר. כתב שלום שפירא, ואנו ראינו כי גם פוקנר רשם את ראשית תולדות חייו של תומס סטפן כשליבו פרכס מזוכך וטהור, אך יום אחד בנעוריו הוא נתקל בסממן מתוך אורחות החיים של הדרום וחווה השפלה של מי שאסור לו להיכנס בדלת הראשית של בית כלשהו. וכל חייו לאחר מכן הם ניסיון תם לכאורה, לתקן את אותה תחושה, להגיע אל המקום הפיסי והרגשי שבו מותר לו להיכנס בדרך הראשית. קורות חייו הופכות אותו למלך שהמליך את עצמו, ממש כמו דוד המלך, והמשכו בשורה של חטאים שבעטיים קורס ביתו שלו והופך לגל של חורבות. בצעדיו יש תערובת של תום מופלא ושל כיעור עצום. בעוד שהתום הוא נערי וראשוני, הכיעור הוא חברתי ופוליטי ונחשף בספר הזה. כי הבחירות שנוקט בהן האדם בחייו, אין להם מחילה אם הן מתבססות על אותו תום ללא התאמה או שינוי של הערכים הנגזרים מהסביבה הפוליטית של חייו.

ויליאם פוקנר, אבשלום אבשלום, תרגום: אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 1983

 

ההומור הדק שמלווה את הקריאה בספר מכוון אותנו להבין את האדם כייצור אנוש. לא יותר מזה אך גם לא פחות מזה.

 

 

תצלום שיש בו איש עם הגב אלינו הוא שפותח את הספר "זה עם הפנים אלינו". פתיח שמפציץ אותך בפצצת מצרר של סודות; תעלומת הפענוח של התמונה הנראית לעין. הסודות נוחתים ברכות, עוטפים את הקריאה בצעיפים. צעיפים שאינם מלאכותיים, הם נובעים באופן טבעי מעצם העניין של הספר. בספרה של רונית מטלון, נצטרך להזיע קשות, להסיט את הצעיפים מעינינו ולגלות את התמונה השלמה, עד שנבין מיהו או מהו שהוא עם הפנים אלינו. מה אנו רואים כשאנו מביטים בתמונה? זאת שאלה שהופכת למשימה עניינית, אך ברור שהיא בו בזמן, גם סוגיה מטפורית ופילוסופית מסובכת. כי הרי מה שנראה לעין, אולי איננו אלא הצללים של המהות האמתית, ובמערה הזאת לא נצליח להבין ממילא את המראות המתעתעים שרואות עינינו אם לא נקדיש להם מחשבה עמוקה ומורכבת.
הכתיבה בנויה כך שבראש כל פרק נמצא מקום לתמונה (ותחתיה כיתוב המתאר אותה באופן דוקומנטרי) והפרק מתייחס אל אותה תמונה. אלא שיש פרקים שבמקום התמונה קיימת "תמונה חסרה", והפרק מתייחס אל אותה תמונה חסרה. מאחורי הרושם המבודח הנוצר מארגון שכזה, מתגבשת תחושה של ריבוי והתפצלות. הרומן מתנהל על סמך הדיכוטומיה הניגודית שנרמזה בתחילתו; הפנים מול הגב.
במרכז הספר עומדת אסתר, נערה ישראלית בת 17 שמשפחתה, מוצאה ממצרים. אסתר נשלחת לביקור אל דודה העשיר החי בקמרון הרחוקה. היא מתוודעת שם למרקם החברתי הסבוך, דודה ודודתה הלבנים עם השחורים בני המקום ותוך כך אנחנו נחשפים ליחסים בין משפחת הדוד למשפחתה בישראל ולדמויות השונות במשפחה שעלתה ארצה לפני שהנערה נולדה. הכתיבה של מטלון ייחודית, דרך תחביר שמשתנה מפרק לפרק ושילוב של מלים זרות במרקם העברי, מבצבצת תערובת של שעשוע והומור וחמלה כלפי הדמויות.

הקול המספר – שכאמור מתחלף ומשתנה במהלך הספר – מנסה להתחקות אחר "השורשים" של זהות הדוברת ומשפחתה. היכן אם כן מתעצבת הזהות העצמית של הנערה במהלך הספר? בואו נאמר שהזרע של זהותה נובט בצפון אפריקה וגבעולה ועליה משתרגים כאן בישראל. אך בעוד שישראל מקיימת בספר דקדוק של חוויה ריאליסטית, אפריקה, שמוקדש לה חלק גדול מסך הרומן, היא מעין מַרְאָה מיקרוקוסמית, אינטלקטואלית מאד, שמתייחסת לדיון רחב היריעה בשאלה הקולוניאליסטית ובאוריינטליזם. על דרך השולי מספרת מטלון את העיקר. ועצם סיפורה של הנערה הפגיעה והעוקצנית ושובת הלב במפגשה עם משפחת דודהּ, משפחת האדונים הלבנים באפריקה השחורה, מוסיף כמובן עומק הומוריסטי מעודן לספר כולו, שמרכזו הוא מבט על הנערה הצומחת בחברה הישראלית.
אפשר לחלק את הרומן לשלושה. הסיפור על ביקורה של אסתר אצל משפחת הדוד בקמרון, שמשתתפות בו כמה דמויות זולת בני המשפחה עצמם. סיפור אחר הוא פרקים מתוך ספרה הביוגרפי של ז'קלין כהנוב, המתאר את חיי הקהילה היהודית במצרים והסיפור השלישי הוא זיכרונות המשתלבים בסיפור הראשון מתוך חיי המשפחה בישראל, הכוללים, בין היתר, את אמה של אסתר, סבתה, דודתה, אביה המהפכן והעסקן, וגם את דודה החי בכפר ליד הר תבור לאחר שעזב את הקיבוץ, אליו הגיע מתוך אידיאולוגיה ציונית סוציאליסטית צרופה.
הספר משתמש באמצעים של רומן חניכה, אך למעשה עוסק בעצם היכולת להגיד אמירה כלשהי על חוויית ההגירה באופן פרטי ועל היחיד הכלוא בצבת שבין מזרח ומערב ובמחשבות שעוסקים בהן בחמישים השנים האחרונות על קולוניאליזם ועל פוסט קולוניאליזם. וכך, מספרת לנו מטלון דרך הנערה אסתר כי התפיסה, כמקשה אחת, של האנשים שבאו "מהמזרח" שמוגדרים בפשטנות "מזרחיים" היא תפיסה שמפספסת את העיקר. העיקר הוא האם אפשרי בכלל ליחיד להבין את רבדי  הנפש של עצמו דרך מושגים פוליטיים שהחברה הנחיתה עליו. הספר הוא אפוא סיפור על החיפוש עצמו של פשר הזיכרון והזהות.

וברור שיש פה גם אירוניה. אירוניה המכוונת אל עצם הניסיון לפענח את חווית הצמיחה של האני במשפחתו, בחברה, בעולם האינטלקטואלי הנוכח, במורשת התרבותית המקומית והעולמית. וההומור הדק הזה לא רק שהוא מלווה את הקריאה לאורכה וממתיק את העובדה הברורה מאליה שזהו ספר למיטיבי לכת, אלא שהוא מכוון אותנו בדרישה לא מתפשרת, להבין את האדם כייצור אנוש. לא יותר מזה אך גם לא פחות מזה, וכל הגדרה שנופלת בפח המתעתע רב הממדים, כלומר כל הגדרה שסבורה כי הצליחה לפענח את פשר התמונה של "זה עם הפנים אלינו", חוטאת לדרישה הזאת.

 

 

רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, עם עובד ידיעות ספרים, 2010 (1995)