אם אמו של הסיפור הפמיניסטי.
על הדף הריק, הסורר, שהעז, בלובן צחותו, לספר את הסיפור אחרת, ועל החתירה לנאמנות חסרת פשרות כדי להכניסו, למרות זאת, לתוך השורה. סיפור שתרגמתי בעצמי וכל מי שרוצה לשוחח עליו או שמוכנה להודות כמוני, שהתכווץ משהו בגרונה בשורה האחרונה, מוזמנת לכתוב לי על כך.
איזק דיניסן, מספרת הסיפורים
"
הדף הריק
איזק דיניסן (קארן בליקסן)
מתוך: "סיפורים אחרונים"
תרגום: אורית פראג
אשה זקנה ישבה בשער העיר הקדומה, היא שחומה כמו קפה, גם צעיפה שחור, פרנסתה בסיפור סיפורים.
היא אמרה:
"גברת ואדון חביבים, תרצו סיפור? כבר סיפרתי סיפורים רבים, יותר מאלף, מאז הימים בהם הנחתי בפעם הראשונה לגברים צעירים לספר לי עצמי, על ורד אדום, על שני ניצני שושן חלקלקים ועל ארבעה נחשים גמישים, משיים, ועל פיתוליהם קטלניים. היתה זאת אם-אמי הרקדנית שחורת העיניים, שכה רבים אהבוה, ובסופו של דבר, קמוטה כמו תפוח של חורף וצפודה תחת חסדי הצעיף, נטלה על עצמה ללמדני את אמנות מספרי הסיפורים. אותה לימדה אם אמה ושתיהן היו טובות ממני. אך כעת, אין לכך חשיבות רבה, כיוון שבעיני הבריות הפכנו לאחת, וזכות גדולה היא לי, כיוון שאני אפוא מספרת סיפורים מזה מאתיים שנים."
עתה, אם גמלוה בכסף טוב ואם רוחה טובה עליה, היא ממשיכה.
קארן בליקסן בראיון
"עם סבתי", אמרה, "עברתי לימודים קשים. 'תהיי נאמנה לסיפור' הייתה אומרת לי המכשפה הזקנה, 'אל תסטי לעולם מהנאמנות לסיפור.' 'מדוע עלי להיות כך, סבתא?' שאלתי אותה. 'עלי לספק לך סיבות נערה שובבה? הרי את שואפת להיות מספרת סיפורים! את זאת שתהיי מספרת ואני צריכה לנמק לך? אבל שאלת ואני אגיד לך, ככל שמספרת הסיפורים נאמנה לעצמה, כך תתמיד מהות אינסופית חסרת פשרות בתוך הסיפור, רק אז ידבר השקט בסופו. כשבוגדים בסיפור, לא שקט ידבר אלא ריקנות. אבל אנו, המהימנות, כשנגיד את מילתו האחרונה, נשמע את קולו של השקט. גם אם שובבנית חצופה מבינה זאת וגם אם אינה."
"מי אם כן" היא ממשיכה, "מספר סיפור טוב מאיתנו? השקט. והיכן יוכל אדם לקרוא סיפור עמוק יותר מסיפור שנדפס על הדף המושלם מכול, הנמצא בספר היקר ביותר? על הדף הריק. כאשר עט אבירי ומלכותי, ברגע ההשראה הנשגב ביותר, כתב את סיפורו בדיו הנדיר מכל – היכן יוכל אז אדם לקרוא סיפור עמוק יותר, מתוק יותר, עליז יותר ואכזרי יותר ממנו? על הדף הריק.
לזמן מה לא אמרה הזקנה הבלה דבר, רק צחקקה מעט והעלתה גרה בפיה חסר השיניים.
"אנו", אמרה לבסוף, "מספרות הסיפורים הזקנות, יודעות את הסיפור של הדף הריק. אולם מסתיגות במידת מה מלספר אותו, מכיוון שיתכן מאד כי בינות ההדיוטות ימעט האשראי שלנו. כך או כך, אני עומדת לחרוג ממנהגי אתכם, גברתי החביבה והיפה ואדוני, נדיבי הלב. אספר לכם אותו.
במרום ההרים הכחולים של פורטוגל, עומד מנזר עתיק של נזירות מהמסדר הכרמליטי, מסדר מהולל ומחמיר.
בימים קדומים היה המנזר עשיר, הנזירות היו כולן נשים אצילות, ונסים התרחשו שם. משך השנים והמאות, נשים מיוחסות הפכו לנלהבות פחות מצום ומתפילות, ובמקומן זרמו לאוצר המנזר רק כספי המוהר, והיום קומץ הנזירות ההגונות וחסרות הקצבה חיות באגף אחד בלבד מתוך המבנה העצום, שקרס והוא נראה כאילו הוא משתוקק להתאחד עם הסלע האפור עצמו. ובכל זאת הן עדיין מסדר עליז ונמרץ של אחיות. רוות עונג רב מהרהוריהן הקדושים ומעסיקות עצמן בשמחה במשימה המיוחדת, אשר פעם, לפני זמן רב, השיג המנזר את הזכות המיוחדת והמוזרה עליה: הן מגדלות פשתה משובחת ביותר ומעבדות אותה לפשתן המעודן ביותר בפורטוגל.
השדה הארוך, למרגלות המנזר, חרוש על ידי שוורים צחורים רכי מבט והזרעים נטמנים במיומנות בידיהן הטהורות, המחוספסות מעבודה, שעפר תחת ציפורניהן. בימים בהם שדה הפשתה פורח, לובש כל העמק גוון תכול, בצבע הסינר שלבשה הבתולה הברוכה, כשהלכה ללקט ביצים בחצר של הקדושה אן, רגע לפני שהמלאך גבריאל בהינף כנפיים רב עצמה, הנמיך עצמו אל מפתן הבית. ובינתיים, גבוה גבוה מעליו, יונה, נוצותיה ופלומתה וכנפיה רוטטות, דאתה ככוכב כסף ממורק בשמים. משך החודש הזה, הכפריים בכל המרחב סביב, היו מרימים עיניהם לשדה הפשתה ושואלים איש את רעהו: "האם הועלה המנזר לגן העדן? או שהאחיות הקטנות שלנו הצליחו למשוך את העדן מטה אליהן?"
בבוא העת, נקצרת הפשתה והפשתן מנופץ ונסרק, לאחר מכן החוטים העדינים נטווים ומצע הפשתן נארג, ולבסוף, מניחים את הבד על הדשא להלבינו והוא מושקה פעם אחר פעם, עד שניתן להאמין ששלג נפל סביב לחומות המנזר. כל העבודה הזאת נעשית בדייקנות ובאדיקות, תוך התזת מים ובתפילה שהיא סודו של המנזר. משום כך, מצע הפשתן, הנערם על גבותיהם של שני חמורים אפורים ונשלח החוצה משער המנזר, מטה מטה אל העיר, הוא כפרח צחור, אנין ועדין למגע, כפי שהיו כפות רגליי בהיותי בת ארבע-עשרה, הייתי רוחצת אותן בפלג לפני לכתי למחולות בכפר.
שקדנות, היא דבר טוב, ודתיות אף היא טובה, אדון וגברת יקרים, אולם הנבט הראשוני של הסיפור יבוא ממקום מסתורי מעט מחוץ לסיפור עצמו. וכך, הפשתן של המנזר העתיק, שאב את מידתו הטובה, מהעובדה שראשוני הזרעים של הפשתן הגיעו הביתה על ידי צלבן מהארץ הקדושה עצמה.
אנשים יודעי קריאה, ילמדו בספרי הקודש על שדות מארשה ולכה, בהם צמחה הפשתה. אני עצמי אינני יכולה לקרוא ומעודי לא ראיתי ספר זה שכה מרבים לדבר עליו. אבל סבת סבתי הייתה בת טיפוחיו של רב יהודי זקן, והידע שרכשה ממנו, נשמר ועבר בתוך משפחתנו. כך תוכלו לקרוא בספר יהושע כיצד עכסה, בתו של כלב, צנחה מעל החמור וקראה אל אביה: "תן לי ברכה, כי ארץ נתתני, ותן לי את ברכת המעיין!" והוא נתן לה את גולת מים עליות ואת גולת מים תחתיות. ובשדות לכה ומארשה, חיו לימים המשפחות שיצרו את היפים שבאריגי הפשתן. הצלבן הפורטוגזי שלנו, שאחד מאבות אבותיו היא אורג גדול בטומר, היה אחוז התפעלות מאיכות הפשתן כאשר רכב באותם שדות, על כן קשר שק של זרעים לתפס באוכפו.
מהנסיבות הללו צמחו הזכויות הראשונות של המנזר, שהיה מספק סדיני כלולות עבור כל הנסיכות של הבית המלכותי.
אגלה לכם, אדון וגברת יקרים, כי בארץ פורטוגל, במשפחות אצילות ועתיקות יומין, היו שומרים על מנהג מכובד. בבוקר לאחר החתונה של בת הבית, ולפני שהבוקר הפציע, היה ראש הלשכה המלכותית או הכלכל הראשי, תולה מעם המרפסת המלכותית את הסדין והיה מכריז בחגיגיות: Virginem eam tenemus "אנו מכריזים עליה כעל בתולה", הסדין הזה מעולם לא נשטף ולא הוצע עוד.
מנהג עתיק יומין זה, לא נשמר בשום מקום באדיקות יתר מאשר בבית המלכות עצמו, וממשיך להתקיים שם בתור זיכרון חי.
כאות של הערכה לאריגי הפשתן המעולים שסיפק, היה למנזר על ההר, משך מאות בשנים, זכות מיוחדת נוספת: והיא, לקבל חזרה את החלק המרכזי מהסדין הצחור, זה שדיבר עדות בכבודה של הכלה המלכותית.
באגף הראשי גבה-הקומה של המנזר, אשר משקיף על נוף כביר של עמקים וגבעות, מתמשכת גלריה ארוכה, שרצפת השיש שלה בשחור לבן. על קירות הגלריה תלויות בשורה, זאת ליד זאת, מסגרות כבדות עטויות זהב. כל אחת מהן מקושטת בלוחית הכתר, מצופה בזהב טהור, ועליה חרוט שם נסיכה: דונה כריסטינה, דונה אינס, דונה ז'סינטה לנורה, דונה מריה. כל אחת מהמסגרות תוחמת חלק מרובע ממצע הנישואין.
בינות הסימנים שדהו על הפשתן, יכולים אנשים בעלי מעט דימיון ורגישות, לקרוא את כל גלגל המזלות: העקרב, האריה, התאומים. או אולי ימצאו תמונות מעולם הרוח שלהם: שושנה, לב, חרב, או אף לב המפולח בחרב.
בימים עברו, היתה מתעקלת ועולה אל המנזר, דרך תפאורת אבני ההר האפורות, תהלוכה ארוכה ומפוארת ועשירת צבע; נסיכות פורטוגל, שהיו עתה מלכות או מטרוניטות של מלכות בארצות זרות, דוכסיות או אלקטרות עם בני לוויה מצויינים, התקדמו בראש עלייה לרגל, שהייתה מטבע הדברים גם דתית וגם שְׂמֵחָה בצנעה. משדות הפשתה המשיכה והתפתלה הדרך בעליה תלולה. הגברת המלכותית הייתה צריכה לעבור לאפירון, שבו נשאו אותה בכברת הדרך האחרונה, לשם אותה מטרה – כדי להציגה במנזר.
מאוחר יותר בהמשך היום הזה שלנו, קרה – כפי שקורה לכל נייר כאשר הוא נדלק באש, שלאחר שכל הרמצים בערו לאורך קצות הדף ונכבו, ניצוץ אחד קטן יופיע ויאוץ אחרי אחיו – הגיעה רווקה זקנה ומיוחסת למנזר האב. לפני שנים רבות מאד הייתה חברת משחק, ידידה ושושבינה של נסיכת פורטוגל הצעירה. כאשר עשתה את דרכה למנזר, הסתכלה בנוף סביבה, בכל מרחב העין. בהיכנסה לבניין, הובילה אותה הנזירה אל הגלריה ואל המסגרת הנושאת את שם הנסיכה שהיא שירתה בעבר, ושם ביקשה שיניחוה לבדה.
אט אט עוברים דרך הראש הנכבד, הצפוד מזקנה, תחת המנטילה מתחרה שחורה, זכרונות בשרשרת והראש נד כלפיהם בהכרת ידידות. החברה הנאמנה ואשת הסוד הביטה אחורה אל חיי הנישואין המרוממים של הכלה הצעירה לבן הזוג הנבחר. ערכה את רשימת המצאי של אירועי שמחות ושל אכזבות – טכסי הכתרה וחגיגות יובל, תככי החצר ומלחמות, לידתו של יורש העצר, שידוך של הדור הצעיר לנסיכים ולנסיכות, עלייתה או ירידתה של השושלת. הגברת הזקנה זוכרת איך פעם, מתוך הסימנים על הפשתן, נטבעו אותות לבאות; עתה תוכל להשוות בין האותות ומימושם, תיאנח מעט ותחייך מעט. לכל יריעת פשתן עם לוחית השם, יש סיפור לספר, וכל אחת מותאמת בנאמנות לסיפור שהיא מספרת.
ואולם, בלב השורה הארוכה היתה תלויה יריעת פשתן שהייתה שונה מאחרות. המסגרת שלה הייתה טובה וכבדה כשל כל מסגרת אחרת, והיא נשאה את הלוחית המוזהבת עם הכתר המלכותי באותה גאווה. אבל על הלוחית הזאת לא היה חרוט כל שם, והפשתן בתוך המסגרת, היה צח כשלג מפינה לפינה. דף ריק.
אני מתחננת בפניכם, אנשים טובים, הרוצים לשמוע מספרי סיפורים: הביטו בדף הזה, והכירו בחכמה של סבתי ושל כל מספרות הסיפורים הזקנות!
באיזו נאמנות חסרת פשרות ואינסופית, יריעת הפשתן הזאת לא נכנסה לשורה! מול יריעה זו, מספרות הסיפורים עצמן משכו רעלות מעל פניהן, והשתתקו. מפני שהאב והאם המלכותיים, שהתירו למסגר את היריעה הזאת ולתלות אותה, אם לא הייתה להם את מסורת הנאמנות בדמם, וודאי שהיו מוציאים את היריעה הזאת החוצה.
רק נוכח יריעת הפשתן הצחורה הזאת, הנסיכות הזקנות של פורטוגל – בקיאות בהלכות העולם, צייתניות – מלכות היודעות סבל רב שנים, נשים ואמהות ובנות לוויתן האצילות, השושבינות ונשות הסוד, נצבו פעמים רבות דוממות.
רק נוכח הדף הריק, נזירות זקנות וצעירות, עם אם המנזר עצמה, שוקעות אל תוך מחשבה עמוקה.
"
אייזק דיניסן בריאיון בשנות ה-60
הדף הריק, איזק דיניסן (קארן בליקסן), מתוך: סיפורים אחרונים, תרגום: אורית פראג
במסגרת סדנת תרגום בהנחייתו של פרופ' גבריאל צורן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת חיפה