השבר הסורי אפריקאי – אורית פראג

פניה הקטנים של יפה יונגר, מחודדים ורציניים. היא נושאת משא שטוח בידיה; חצי עוגת שיש לחברתה צביה. החדר של חייקל וצביה בצד השני של הדשא הגדול בשיכון א'. חזיתות הבתים פונות אל מסלול הליכתה ויפה מנסה לרכך את הנקישות של נעליה במדרכה כדי לא למשוך תשומת לב, אבל הצליל המתכתי מהדהד בחיפזון בין הקירות.
את העוגה הכינה בהפסקה הגדולה ובשיעור הצמוד שהתבטל היום. בבוקר לימדה את תלמידיה על השבר הסורי אפריקאי, אנחנו כאן חלק מהשבר, אמרה להם ועיניה נוצצות. חום שרבי של אוקטובר חדר דרך הקירות בכיתה ודעתה של יפה הוסחה אל הביצים שהיא שמה באפלולית מתחת לארון הבגדים כדי לשמור על טריותן; מרבית הקצבת הביצים השבוע נשמרה לעוגה הזאת. חצי מהעוגה השאירה לילדות וחצי לצביה. מאז האסון צביה מסתגרת. יפה מביטה סביבה אל יתר חברות המשק ומיום ליום צביה חסרה לה יותר. עוד לפני שבוע הגיעה עד הדלת של צביה וזאת לא ענתה. צביה צביה היא קראה וצביה לא נענתה לה. יפה לא ידעה את נפשה. מה תעשה בלי חברתה במקום כאן. בין כולם. עתה הגיעה עד המדרגה אצל רחבת המרפסת הקטנה בצעדיה המהירים ופה נעצרה. החלון המלבני בדלת היה מחופה בווילון מצדו הפנימי. אבק שהתעבה על הרשת נראה בבירור באור המתכלה. כשתיכנס תציע לצביה שתעזור לה לנקות. צביה כל כך אוהבת שנקי. תהיי חזקה היא אומרת לעצמה. אין לך מה לדפוק היא הרי לא תענה לך. במקום לנקוש אחזה בידית והורידה אותה חרישית. צביה, צביה, יפה משכה בזהירות את הדלת וקראה פנימה: "את שם?" אבל צביה רק השתעלה.
יפה נכנסה ועברה במבואה והביטה במיטה הצרה הסתורה שנדחקה לאורך הקיר. צביה ישבה על הכורסה היחידה בחדר הגדול, ששימש הן כסלון והן למיטת השינה שלה ושל חייקל. עיניה נעו כלפי יפה וליוו את כניסתה באדישות. היגון, כמו מסך בלתי עביר היה הדבר המוחשי ביותר בחלל. יותר מהעשן של הסיגריה שמילא את האוויר וכמעט שהסתיר את צביה בענן דק ואפלולי. יפה התיישבה מול צביה על כיסא נמוך ואמרה: "הבאתי לך מהעוגת-שיש שלי".
צביה אמרה בקול צרוד: "תודה" והמשיכה לעשן ושתקה.
יפה אמרה: "אני רואה שחייקל תלה את התמונה".
צביה שתקה ויפה שאלה: "מתי חייקל יחזור?"
וצביה אמרה: "היום הוא נסע לבאר שבע".
"נו, אז הוא בטח יביא את גיורא לשבת".
וצביה אמרה: "את חושבת שזה יעזור?"
לשמע התשובה האיומה יפה הרחיקה את כסאה, אבל מי יותר איומה. לשאול את צביה, להגיע עד השאלה הזאת בכלל אם הילד שנשאר לא מנחם כשילד אחר הולך. ובכלל לא הרשתה לעצמה להגות את המלה "הולך", וסילקה אותה מעבר לדלת המלים והביטה בעיני צביה בתחינה נואשת כי תצא משם, ממדמנת היגון הסמיך ותקרב חזרה אליה, אל חברתה הטובה וחשבה כי כשתקום הפעם ותצא מהחדר של צביה וחייקל, תהיה הפעם הבאה אם תעז קשה שבעתיים, ולא תוכל עוד להביא לה גם לא חצי עוגת שיש. אבל אמרה: "צביה את רוצה שאולי ננקה?"
וצביה אמרה: "יפה, אל תקשקשי שטויות, ממתי את יודעת לנקות פתאום?"
ויפה אמרה: "טוב, אני אלך". וזקפה את גבה, וראתה שמחשיך בחוץ ופעם בשעות האלו היו יוצאות שתיהן ומשלבות זרוען, אחת במרפק חברתה, וסובבות כמה מעגלים במדרכה סביב הדשא הגדול.
ויפה נשארה לשבת וחשבה, הנה, צביה ואני יושבות עתה יחד והיא מעשנת ואני אתה רק עד שאקום ואצא מפה ואסגור את הדלת מאחורי. ויותר לא אוכל עוד לשבת עם צביה חברתי היחידה במשק.
חיכתה עוד קצת ואז אמרה, "טוב, אני אלך". וקמה, ואולי עכשיו צביה תעצור אותה, תישארי תישארי כמו פעם אבל צביה לא אמרה כלום רק השתעלה בחזקה ויפה בדרכה החוצה אל הדלת ראתה שוב את המיטה הפרועה שנשארה באי סדר שצביה מעולם לא יכלה לסבול. ועצרה ופנתה ורכנה ומתחה את הסדין, אחר כך אספה את כיסוי הצמר האדמדם, וחשה את גסות הסיבים של הבד בחיקה ושבה לכיוונה של צביה ועמדה מול הכורסה.
יפה אמרה: "צביה אני מסדרת לכם את המיטה הקטנה." עיניה של צביה נחו עליה ויפה הבחינה בהן בבירור בהתרחבות הסדק שנפער ביום שנודע הדבר, כמו השבר הסורי אפריקאי והסיתה עיניה מצביה חברתה שלא תראה לעומק התהומות שהתגלו בעיניה העכורות. לפני האסון היו יושבת בערבי הקיץ במרפסת. ממקמות את הכיסאות זו מול זו. צביה הייתה מביאה את הגיגית עם צמר שנאסף בתוכה באלומות, לאחר שנפרם מאפודות ומגרביים שלבשו כבר פעמים רבות. הצמר הפרום כובס ונתלה לייבוש ונח בתוך הפח. ונדמה היה שהחוט המקומט רוטט כאילו ביודעין, ממתין לטרנספורמציה שעומדת לחול בו מיד. צביה הייתה מוסרת לה את קצה החוט והיא כרכה סביב פרקי אצבעותיה כתחבושת והייתה מנענעת אותן במהירות בתוך חיקה כדי ליצור ממנו פקעת שהלכה והתעבתה. שתי כפותיה של צביה שלוחות מעלה וקדימה בתנועה מעגלית, אוחזות ומותחות אחת מאלומות הצמר. וזרועותיה הניעו את הלולאה האופקית בריקוד גלי ונינוח, כדי להניח לחוט לזרום אל עברה של יפה ולהיכרך לכדור בין ידיה שחוללו בהתאם.
עתה יפה שבה על עקבותיה אל החדר רווי עשן הסיגריות וישבה שוב מול צביה על הכיסא הקטן. וקרבה אותו בחריקה עמומה כלפי הכורסה ואחזה בידה של צביה, אצבעותיה הקטנות של יפה על גב כפות ידיה של צביה ואמרה: "מה יש להגיד צביה, מה יש להגיד".
ושתקו שתיהן וצביה אמרה: "אני כבר לא יכולה לבכות יותר. וגם לא לקום לסדר את המיטה הקטנה, שאני שם בלילה כדי לא להפריע לחייקל"
ואז שתקו עוד וצביה אמרה: "כן חייקל מביא את גיורא היום" ואחר כך אמרה: "את חברה טובה יפה. אולי תוכלי לסרוג לו סוודר יש פה כמה אפודות שאפשר לפרום עכשיו".
ויפה אמרה: "אז בואי צביה, אל תדברי ככה בכל זאת בואי ננקה קצת".

פוסט זה פורסם בקטגוריה מועדון קריאה, סיפורים, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על השבר הסורי אפריקאי – אורית פראג

  1. מאת שרה מירון‏:

    אורית הסיפור מרגש וחודר ללב! משך את כולי לתוכו ול…המשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *